יש אלוהים: דרך של יוגי, פרק אחרון
בגלגול הקודם, שהתרחש בחיים האלה, הוא היה אתיאיסט מושבע, שבוי בקסמי הכסף והטלוויזיה, אחד שרוצה למצוא מקצוע טוב ופרנסה מכובדת. עד שהלב צעק די וההוא מלמעלה התחיל לקפוץ לביקור. אורי יריב מסכם את דרכו הרוחנית
אגדה עתיקה מספרת על מלך שעל מנת למצוא לעצמו יורש ראוי יזם יריד גדול והגיע אליו כשהוא מסווה בתחפושת. המלך הודיע בכל הממלכות שמי שיזהה אותו ביריד יזכה להיות היורש שלו. כמובן שמיליוני אנשים הגיעו ליריד, הרי כולם רצו למצוא את המלך. בדרך הם כבר הביאו איתם את מרכולתם, ואי אילו אמצעי בידור
היריד היה מהמם, וכל מי שהגיע אליו שכח מהר מאוד למה הוא בא. כולם שכחו מהמלך וריכזו את כל תשומת ליבם במסחר, בהופעות ובמסיבות מסביב. רק נער אחד לא הופנט מקסמי היריד. הוא זכר את משימתו ומצא את המלך לבוש בבגדי כוהן במקדש. הילד הסיר את התחפושת מהמלך וזכה לרשת את הממלכה כולה.
גם אני הייתי נער פעם, אבל ממש לא מהסוג שמחפש את המלך. אני דווקא השתייכתי לקבוצה השנייה, של עדר האנשים ששכחו את המטרה והמלך והיו שבויים בקסמי היריד, בכסף ובטלוויזיה. כמו כולם רציתי למצוא מקצוע טוב ופרנסה מכובדת, רציתי להיות פסיכולוג או אקדמאי מסוג אחר.
רציתי ולא הכרתי רצון אחר, רציתי מבחוץ, מתוך המקום שהלבישה עליי הסביבה. רציתי מתוך מה שחשבתי שאני, מבלי להרגיש מה באמת אני רוצה. ואם שום דבר לא היה קורה, הייתי מצליח, די בקלות, להשיג את המקצוע המכובד והמעניין שרציתי. והייתי מספק את הרצון החיצוני בהישגים חיצוניים, עד שאולי בגיל 40 או 50 משהו היה צועק לי בפנים," די!! די לדכא אותי! תן לי לנשום...".
למזלי, שמעתי את הצעקה הזאת בגיל 16 ולא בגיל 50, ומתוך צעקת הלב הזאת, התחלתי להטיל ספק בזהות החיצונית שלי וברצונות השטחיים שלי. השבר נמשך בערך ארבע שנים, שבהן לא ידעתי יותר מה אני רוצה מחיי. שום דבר לא סיפק אותי יותר. הרגשתי חידלון, כאילו אין משמעות לדבר.
הייתי אז אתיאיסט מושבע, התעלמתי והתכחשתי בתוקף לקיומו של "המלך". את המשמעות חיפשתי בכל מיני כתבים אקזיסטנצילסיטיים כמו אלה של אלבר קאמי וניטשה. מצאתי בהם איזה אומץ, איזו ערכיות, איזה אנושיות זקופה וגאה. אבל הכאב בפנים נשאר ואפילו החריף, הוא ליווה אותי בכל מקום - במסיבות בבית הספר, בבתי קפה, ואחר כך בצבא.
לכל מקום נשאתי איתי איזה חוסר נחת בלב, איזו תחושה שיש דבר בעל משמעות עליונה, רק שאין לי גישה אליו ואינני יודע מה הוא. זו היתה התקופה הקשה והמאתגרת ביותר בחיי.
התפנית החלה כאשר כמה צירופי מקרים הובילו אותי לקרוא כל מיני כתבים רוחניים, מהסוג שלא דורש אמונה, קראתי כתבים בודהיסטיים ואת קרישנמורטי. מצאה חן בעייני ההתעסקות ההגיונית ברוח, בלי שום דמיונות או דברים מעולם אחר.
קראתי את הספרים הללו שוב ושוב, והרגשתי שאני מתקרב לניצוץ המשמעות שאני מחפש. קראתי ויישמתי את תהליכי החקירה הפנימית. מתוך הכתבים הללו, הכאב בפנים, הצעקה של הלב, מצאו עכשיו כיוון בונה להפנות אליו את הכמיהה הבוערת שלהם.
המנוע של הכמיהה שהסתובב שנים במקום והוציא רק עשן, מצא סוף סוף כלי רכב שיתמיר את העוצמה שלו לתנועה, להתקדמות בדרך הרוחנית.
מהר מאוד נעשיתי אחוז בענייני הרוח. הרגשתי צורך לסגת אל תוך עצמי וליישם את האמיתות הרוחניות שפגשתי. הכמיהה הפנימית היתה לעיתים כל כך חזקה עד שלא הייתי ישן בסופי שבוע. הייתי יוצא לטבע, כותב וחוקר את עולמי הפנימי יום ולילה. אולי היתה זו העייפות, אולי היתה זו עוצמת הכמיהה, אבל מידי פעם החלו להופיע כל מיני חוויות רוחניות, בלי שום סיבה.
חוויתי על בשרי שוב ושוב חוויות שתמיד התנגדתי אליהן ושללתי אותן, כהזיות של "אנשי רוח" ילדותיים. החוויות הללו סדקו את המוצקות של השקפת העולם שלי. ובכל זאת, אני מודה שממש נהניתי מהן, החוויות היו צבעוניות, מלאות אנרגיה ורסיסי תובנות, אבל אני לא יכול להגיד שהבנתי מה קורה.
החוויות הללו נתנו לי תחושה של חשיבות עצמית מנופחת, הרגשתי מיוחד מעצם העובדה שהדברים הללו קורים לי שוב ושוב, ולא לאף אחד מחברי. הפכתי מתנשא והבטתי על החברים הקרובים מלמעלה. ההתנשאות הזו בודדה אותי מהעולם ודי סבלתי ממנה.
כשהגעתי לטנטרה יוגה האזוטרית בהודו גליתי שיש עוד המון אנשים שחוו את מה שחוויתי ועוד הרבה יותר מזה, ושאני לא כל כך מיוחד. ויתרתי באכזבה על היוהרה ועל תחושת "המיוחדות" שלי, וקיבלתי בתמורה הסברים מעולים שעשו לי קצת סדר בעולם הרוחני.
בעזרת תרגול היוגה והמדיטציה החוויות הפסיקו להיות כאוטיות ומוזרות, והן קיבלו מבנה שיטתי ובהיר. חזרתי עליהן שוב ושוב, יום יום, והן העמיקו.
אחרי כמה חודשים שבהם הקדשתי כמעט את כל שעות היום לתרגול, התחלתי לחוש שיש משהו גדול ממני, שנמצא איתי ושומר עליי. הרגשתי בלב יותר ויותר, אבל בראש עוד סירבתי להאמין בקיומו של כוח עליון או של תודעה עליונה. הלב שר עם ההודים ועם החב"דנקים את שירי ההלל שלהם, אבל הראש עוד ניסה למצוא פיתרון שיכלול את החוויות הרוחניות הללו מבלי שום קפיצה של אמונה.
עברה כמעט שנה של נדודים בהודו, והגיע הזמן לשוב לישראל. לא ידעתי איך אמשיך את חיי, אם אתן אותם לרוח או שאחזור ללמוד באוניברסיטה. ואז ממש בשבוע שהייתי אמור לנסוע מרישקיש, משהו גדול ונורא התעורר בפנים והלב בכה, הראש נכנע, הספקות הובסו והאתיאיזם נקבר.
הפרטים התיאטרליים של מה שהיה שם לא כל כך חשובים. מה שחשוב הוא שבאותו היום הבנתי שזה קיים. ולא רק שזה קיים, זה הדבר הכי חשוב בעולם, וגם אם זה נחבא מהעיניים ונשגב מהמחשבה, עדיין זה קיים.
זה בלתי מושמד, זה נמצא בכל מקום, זה מודע וחי, זה אישי ולא אישי, מוחשי ולא מוחשי, זה מלא אהבה ולזה אנשים קראו אלוהים. ועכשיו גם אני קראתי לו, בלי בושה ובלי היסוס, אלוהים שלי, אהוב שלי. הרגעים הכי רומנטיים ואינטימיים בין גבר לאישה נראו לי כאין וכאפס לעומת האהבה והאינטימיות שלו.
האלטרואיזם וההקרבה העצמית האצילית ביותר הם רק צל ואבק של אותה נתינה בלי גבול והאכפתיות הגדולה שלו, שמטפלת כל פרט בבריאה. אפילו הענווה הנשגבת ביותר לא משתווה לענווה שלו, שנותנת חופש ומשאירה אותו חבוי ונסתר בשביל כל מי שלא רוצה לראותו, ואותה הענווה בדיוק מגלה אותו, כיפה כמו שהוא, למי שרוצה בקרבתו.
מעבר לשמות ולתפילות מעבר לכל המסורות והתרבויות, המציאות שלו הפכה עבורי לבלתי מעורערת. קיום שלא הומצא על ידי אדם, קיום שלא תלוי באמונה או בדמיון שלנו, קיום מוצק ואמיתי שלעומתו העולם הזה אינו ממשי יותר מאשר מצמוץ מהיר של העיניים.
אלוהים, אלוהים, אלוהים. לא הכרתי שום אושר שהיה קרוב לאושר שחשתי בקרבתו. השכל, שעד עכשיו התעלם ממנו, התמכר לחלוטין לנוכחותו, והוא
נעשה הדבר שרציתי, האובייקט שעושה אותי מאושר, ואז פתאום הוא נעלם.
לא מצאתי אותו יותר. חצי שנה עברה והוא נעלם מהתחושה, ונשאר רק איזה זיכרון עמום, הספקות המזוהמים הציפו אותי שוב, הייתי בארצות הברית והחיפוש אחרי הכסף אכל אותי.
חזרתי להודו עם אמונה פצועה, ולאט לאט, התרגול, חיי הקהילה והאהבה לחברתי רומאה עזרו לאמונה להחלים. שלושה חודשים עברו. חזרתי להאמין, אבל הנוכחות שלו עדיין לא הייתה נגישה. ואז נהיה חם בהודו ויחד עם הקהילה שם, נדדנו כציפורים לדנמרק הקרירה.
בדנמרק פגשתי לראשונה את גריג, המאסטר שלי, ובמחיצתו, סוף סוף, הנוכחות הזאת שבה לגעת בי בעוצמה וברכות שלא ניתן לתארה. הבנתי אז כמה חשוב להיות ליד מורה רוחני. שום ספר, שום ידע ושום מאמץ אישי לא יכולים לתת את מה שהיחסים עם המורה הרוחני נותנים.
בכמה שיחות וחילופי מכתבים עם גריג, הוא נתן לי כמה הנחיות שעזרו לי לשלב את המשמעת והתרגול עם החרות של הלב. לאט לאט הבנתי שהדרך להתקרבות שאני מחפש, היא לא דרך בריונות עצמית אלא דרך של תמימות של ילד.
לא דרך מחשבות מתוחכמות ותחמניות אלא דרך של ניקיון הכפיים וחופש מכל תחושת אשמה. הבנתי שעליי לאהוב אותו בלי לבקש דבר בתמורה, כמו העשבים שמתאר הרבי נחמן, ששרים, מהללים ואוהבים אותו בטוהר גמור ומבלי לצפות לשום גמול. עצם האהבה הזאת, היא כבר בעצמה הנוכחות שלו.
הבנתי שאם אני רוצה באמת בקרבתו, עליי לתת את הכל. את כל כולי, את כל אהבתי. ואין עסקה טובה מזאת. רומי כתב: "הראית שוק כזה, שבעבור ורד אחד אתה מקבל מאות גני ורדים, בעבור זרע אחד, שממה שלמה". והוא מוסיף: "אם האוקיינוס בא אליך כמאהב, תתחתן איתו מיד, למען השם! אין דבר טוב מזה בעולם".
רומי, ראמהקרישנה, יוגהאננדה ושאר אנשי הלב הפכו בשבילי למורי הדרך. האהבה הבלתי מותנית שלהם משכה אליהם אור עצום ונורא. כמו פרפר לאש אני נמשך אל האור הזה וגם אם זה ייקח לי עשרת אלפים שנים ומאה גלגולים של יגיעה אני יודע שנשמתי תמשיך ללכת בכל הכוח עד שהיא תשוב אליו.
וגם אם אצטרך להפוך כל אבן ולהיכנס בכל דלת אני יודע שיום אחד אני אמצא את המלך ואפול לרגליו. ועד אז אני שמח ללכת בדרך ולחפש אותו, ולהתחמם לאורה של קרן שמש אחת, אשר נופלת ברכות על פני, ובשבילי היא כבר יותר ממה שאוכל אי פעם לבקש.
-----
לאורה של קרן השמש הרכה מסתיימת לה סדרת הכתבות הזו, תודה לכם שחלקתם וחוויתם איתי את השמחות ואת האתגרים של ליבי.
לבלוג של אורי יריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם