אנחנו כאן אורחים לרגע: הנשמה שהתגלגלה, חלק 2
הדרך להגשמה מגיעה לא רק דרך מאמצים והשקעה בחיים הללו אלא דרך אינספור גלגולים שבהם הנשמה מתפתחת ומתכוננת למטרה הגדולה של הקיום. אורי יריב ממשיך להתגלגל
לפרק הקודם
אם ניקח צעד אחורה ונתבונן על החיים שלנו ועל הקיום האנושי בכלל, נגלה שאנחנו כאנשים וכאנושות עצמה עסוקים מאוד ב-'איך אנחנו חיים' ומעט מאוד ב-'למה אנחנו חיים, ולמה אנחנו כאן בכלל'.
אם היית מקבל מכשיר עם הרכיבים הטובים ביותר, העיצוב המדהים ביותר, המיוצר על ידי החברה הטובה ביותר, אבל לא היית יודע למה המכשיר משמש, האם היית מתעסק/ת בו 80 שנה בלי סיבה ובלי ייעוד, או שהיית בודק/ת קודם כל למה הוא משמש? וגם היה לך קשה למצוא תשובה, האם לא היית ממשיך/ה בחיפוש עד שהיית מוצא/ת ומצליח/ה?
אדם ממוצע מפיק 20 ליטר של דמעות בחייו, אלפי טיפות מלוחות ומתוקות של צער ושמחה,
אם היתה לשאלה הזאת תשובה ברורה, בוודאי היא היתה כבר ידועה לכל, אבל בהעדר תשובה כזאת, אנשים ותרבויות שונות נתנו לשאלה זו אי אלו הסברים שונים ומשונים. הנוצרים והמוסלמים מצביעים על גן עדן, ביהדות מדברים על תשובה ועל תיקון הנשמה, והאתאיסטים טוענים שאין משמעות שכבר יצוקה בחיים, רק המשמעות שהאדם מחליט לתת להם.
במזרח טוענים שלבריאה ולחיים בכלל יש ייעוד אחד שמימי ונעלה, והדרך להגשמתו עוברת לא רק דרך מאמצים והשקעה נבונה ונכונה בחיים הללו אלא דרך אינספור גלגולים שבהם הנשמה והנפש עוברים התפתחות, התבגרות והבשלה שמכינה אותם למטרה הגדולה של הקיום.
המטרה הזו זכתה לקבל את השבחים הגדולים ביותר, והשם שניתן לה הוא 'מוקשה', שזה בעברית חרות רוחנית אבסולוטית. חרות מעצם הקיום כישות נפרדת, חרות שחודרת מעבר לתחלופות הזמן, מעבר למגבלות החלל ולמחזוריות הסיבתיות. חרות שנמצאת במקום שאין לו התחלה או סוף ואין בו שום הפרדה מגבילה.
במילותיו של ג'ידו קרישנמורטי: "ברגע שהתעוררתי הבוקר, חוויתי מיד חזיון אקסטטי שנראה שאין לו סוף. לא היה לזה שום מקור, שום כיוון, נראה שזה מחבק בו זמנית את כל האנשים, כל הדברים, כל המראות. חייתי משהו שהיה הרבה מעבר לנחלים, לגבעות, להרים, לאופק ולכל הברואים.
"החיזיון העמוק היה גדוש באור משגע וחודר ובוויברציה במהירות שלא תאמן. נראה שראשי לא יכל לעקוב אחרי המתרחש והתודעה שהתרחבה באושר אדיר לא הייתה מסוגלת לתפוס שום דבר אחר. הכל נעשה בשבילי אור צלול וטהור, שחי בהווייתי כתחושה אוקיינית של שלווה שלא ניתן לעמוד בפניה".
ממפגש ראשון עם ההצהרות הללו נראה, שאו הן גרנדיוזיות מדי, או שלכל היותר, הן מין הבעה אמנותית פיוטית שניתן למצוא בה אולי איזה חן מסתורי ומתוק ותו לא. אבל בכל זאת, במשך אלפי שנים רבע מהאנושות, יותר ממיליארד אנשים, חיים בתרבות שזו המטרה העליונה שלה. אז אולי בכל זאת שווה להעניק עוד מבט על אותה חרות רוחנית אניגמטית.
החרות הרוחנית מתוארת במזרח כשיבה אל הרוח האוניברסלית והתמזגות שלמה איתה. כמו טיפה ששבה ונשפכת אל האוקיינוס ומאבדת במימיו הצלולים כל תחושה של נפרדות, כך האדם שהוא החלק, מתחבר ונמס בשלם ומאבד כל תחושה שהוא נפרד מהשלם או מכל דבר אחר. כמובן שזוהי רק מטאפורה ולא צריך לטבוע בשום אוקיינוס בשביל להגיע לחרות רוחנית.
הדרך לחרות הזאת היא פרדוקסלית ומסתורית. מצד אחד, היא לא דורשת שנוסיף לעצמנו שום דבר או שנצבור ידע או זכויות, היא יוצאת מתוך נקודת הנחה שהחרות הזאת כבר קיימת בתוכנו ואין לנו צורך לרכוש אותה אלא רק לזהות בתוכנו משהו שכבר קיים בעומק העומקים של הווייתנו.
מצד שני, הדרך לזהות את החרות שכבר קיימת בתוכנו היא תהליך עצום ומורכב מאין כמוהו, תהליך שנתאר אותו בקצרה בכתבה הבאה.
אם נניח שחכמי המזרח צודקים, ומשהו נפלא כל כך קיים בתוכנו - אז למה הוא כל כך נסתר מעינינו וכל כך נעדר מחיינו? חכמי המזרח עונים לשאלה זו בחיוך ואומרים שאנחנו עושים מאמצים מתמשכים בשביל לא לפגוש את ניצוץ החרות האלוהי שבתוכנו.
הם טוענים שעל מנת לשכנע את עצמנו בנחישות שאנחנו מוגבלים אנו יוצרים זרם בלתי פוסק של המחשבות שמספר לנו שוב שוב ובאמונה שלמה שאנחנו נפרדים ושאנו מלאי תשוקות, חסכים ויצרים אנוכיים מגבילים. אם נביט היטב נגלה שכמעט כל מחשבה שלנו בנויה על אקסיומות הנפרדות והמוגבלות שלנו.
המחשבה יוצרת סוג מסוים של חלום אישי בלילה בזמן השינה, אבל גם ביום, בזמן "ערות", היא יוצרת באותה מיומנות ויצירתיות את חלום הנפרדות והמוגבלות שלנו. תחושת הנפרדות והמוגבלות שלנו איננה דבר מה מוצק אלא תופעה שאנחנו יוצרים בכוח מחשבתנו ואמונתו שוב ושוב בכל רגע מחדש.
אם היינו מטילים ספק אמיתי באמונה שלנו שאנחנו דבר מה נפרד, היינו מגלים עד כמה שברירית היא תחושת הנפרדות שלנו ועד כמה מוצקה היא האחדות הבלתי מעורערת, שהיא המציאות האמתית שלנו.
זוהי הסיבה לכך שבהרבה שיטות מדיטציה שמים דגש גדול כל כך על עצירת המחשבה, בדיוק מפני שעצירת המחשבה היא עצירת ההפרדה. בשביל להתקרב אל החרות רוחנית אין צורך בדמיון מודרך או בחשיבה חיובית, אין צורך בתקשור או בסדנאות חיבוקים.
הדרך הזו היא לא דרך של הוספה אלא של חיסור. עלינו לעזוב לאת תחושת ההפרדה לכמה דקות, לכמה שעות, ואז בצורה בלתי נמנעת תציץ לה, לפחות לטעימה קצרה, החרות הרוחנית.
התרוצצות המחשבה הבלתי פוסקת לא מאפשרת לנו לייצב את נקודת הראייה הפנימית ולראות את המציאות כמו שהיא, ולכן הרעיון החוזר במסורות הרוחניות הוא שהעולם כמו שאנו רואים אותו הוא אשליה הנקראת 'מאיה' בלשון המזרח ו"זמן החלום" בלשון האבוריג'נים.
רעיון זה מופיע גם במסורות היהודית שבה מסבירים שהמילה עולם מקורה בשורש עלם, מכיוון שהעולם מסתיר את האור האלוהי. רעיון מציאות האשליה חלחל גם לתרבות המערב והוא מופיע בסרטי המציאות המדומה ובטרילוגיית סרטי המטרקיס.
במזרח אומרים שמשהו בתוכנו מאמין שהחלום והאשליה הם האמת ולכן אנו נמשכים אליהם. הם אומרים שזו הסיבה שבגללה אנו נולדים ומתים שוב ושוב ונשמתנו מתגלגלת ומוגבלת במגבלות העולם הזה ומגבלות העולם הבא.
אנו מאמינים כמעט בלי ספק שאנחנו דבר מה נפרד, ואנו מפחדים שהוא יעלם, אנו משתוקקים לצבור ולהנציח את אותה ישות נפרדת שאיתה אנו מזדהים בטעות. התשוקות והפחדים הללו שומרים אותנו במעגל אין סופי של לידות ומיתות, שנקרא בבודהיזם 'סאמסארה'.
הנקודה תתבהר אם נביט על אותה שכחה, אותו נתק בזיכרון שגורם לנו להאמין שחלומות הלילה שלנו הן המציאות. כל לילה אנו שוכחים שאנו נמצאים בתוך חלום ולכן אנו מתרגשים, שמחים ובוכים עם מה שקורה בחלום כאילו היתה זו המציאות, ואיננו זוכרים שזהו רק חלום קצרצר, ובעצם איננו בתוך עולם החלום אלא אנו שוכבים על המיטה וישנים.
אותה שכחה בדיוק, רק בקנה מידה גדול הרבה יותר, היא זו שלא מאפשרת לנו לזכור שאנו רוח חופשית, אלוהית, שרק חולמת לרגע קט שהיא מוגבלת לאיזה גוף ולאיזה עולם גשמי כבד.
על מנת להמחיש את הנקודה הזו, מספרים בהודו אגדה על אינדרה, מלך האלים, שחלם שהוא חזיר שמן. החלום שלו נמשך שנים רבות והאלים, שהתגעגעו למלכם, נכנסו לחלום של אינדרה, פגשו את החזיר השמן ואמרו לו, בוא אתנו, אתה לא חזיר שמן אתה אינדרה מלכנו, מלך האלים.
החזיר השמן ענה להם, ואמר: "אני לא אינדרה, אני רק חזיר שמן וטוב לי כאן עם משפחתי, עם החזירה השמנה שאני אוהב ועם ילדיי, החזרזירים השמנמנים". האלים חזרו מיואשים, ורק אחרי כמה שנים החזיר השמן מת, ואינדרה חזר לבסוף לעולם האלים, הנקרא "סוורגה-לוקה".
כשהוא חזר, הוא סיפר לכולם בצחוק: "לא רק שהייתי חזיר שמן, אפילו נהניתי מהבוץ ומהאוכל המלוכלך שאכלתי ולא רציתי לשוב למרומים".
מחלומות נעימים או נוחים מתעוררים לאט, אם בכלל, ולכן גם כשאנו קוראים כתבים רוחניים או פוגשים מורי רוח שאומרים לנו "תתעוררו, אתם לא יצורים מוגבלים, אתם רוח אלוהים אמתית", אנחנו עונים כמו החזיר השמן, שנוח לנו כאן ואין לנו שום סיבה להתעורר ולצאת לחרות, ואולי החרות הזאת בכלל לא אפשרית בשבילנו.
זה נכון אמנם שעד כה החרות הרוחנית היא זכות נפלאה ששמורה רק למעטים. אבל מה שכן נגיש לכולם הוא הצמא לחרות שמשתקף בו כבר היופי של החרות השלמה. עצם הרצון להגיע לחרות רוחנית יש בו כבר איזה סדק שדרכו נכנס אור.
מתוך הצמא לחרות ישנה איזו תחושה, איזו הבנה, שהחרות קיימת ומיד נוצרת עמה זיקה, ובצורה בלתי נמנעת סדר העדיפויות בחיים משתנה; הדברים המיותרים נסוגים ותשומת הלב מופנית כולה לכיוונים החשובים באמת.
מיד מתעוררות תחושה שמשהו על פני השטח הוא לא בסדר ושקיים משהו בעומק העומקים שהוא לא רק בסדר, הוא לחלוטין נשגב ושלם. הרעב, ההשתוקקות לגעת באותו ניצוץ אלוהי בפנים ולהגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, ההשתוקקות הזו היא כבר בעצמה אושר גדול ושברון לב מתוק.
ודווקא כשאנו מתכוונים לרצות את הדבר הנעלה ביותר, הרצון הזה מסדר בצורה מסתורית את כל הפרטים הקטנים של החיים. ובמילותיו של פתגם ערבי עתיק: "אם תרצה ללכת בדרך הישרה, כוון את מרכבתך בעזרתו של כוכב גבוה".
לבלוג של אורי יריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם