בסוף הכאב ישנה אהבה: סיפורה של תרזה, הקדושה האנושית
אני מסתכל עליה ומסתכל עלי, מה היא עשתה בחייה ומה עשיתי עם חיי. למרות שסבלה היא הדגימה כמה אפשר לאהוב ואיך כאב של אנשים יכול להפוך לאהבה. אורי יריב על הצד הפחות מוכר והיותר אנושי של אמא תרזה
אני מסתכל עליה ומסתכל עלי, מה היא עשתה בחייה ומה עשיתי עם חיי. נזירה בת שלושים ושמונה לבדה ברחובות כלכלותה החשוכים, אוספת אדם חולה ושבור מהרחוב ומטפלת בו. המום וחלש הוא שואל למה, למה את עושה את זה? כי אני אוהבת אותך, היא עונה ומחבקת אותו. מידי יום היא מטפלת באיש
לפני שכל העולם הכיר אותה, לפני שזכתה בפרס נובל ושהתה במחציתם של גדולי עולם - לפני כל זה היא היתה לבדה ברחובות, ורק התחושה שאלוהים שלח אותה היתה לה למגן מול החום, המחלות והפשע של שכונות המצוקה של כלכותה.
קוראים לה אימא תרזה, אבל היא נולדה תחת השם אגנסט גונקסה בויאגו באוגוסט 1910. הוריה היו אלבנים אבל משפחתה חיה במקדוניה. בגיל שתיים עשרה הרגישה שנקראה להקדיש את חייה לרוח ולשירות הזולת, וכבר אז החלה לעבוד כמתנדבת בארגוני צדקה. בגיל שמונה עשרה החליטה להפוך לנזירה, הצטרפה למסדר "האחיות של לורטו" ונסעה להיות מורה בבית הספר של המסדר הזה בהודו.
בספטמבר 1946 נסעה לתקופה של התבודדות בדרג'ילינג. שנים מאוחר יותר סיפרה ששם, ברכבת, היא קיבלה מסר מאלוהים שעליה לשרת אותו בין העניים שבעניים ושעליה לעזוב את המנזר ולחיות בשכונות העוני. אחרי כמה בקשות עקשניות קיבלה אישור מיוחד מהאפיפיור לעזוב את המנזר, ואחרי קורס קצר שהכשיר אותה כאחות מאולתרת, עברה להתגורר ולפעול בשכונת עוני נוראית בכלכותה. וכך, בין ערמות הזבל והלכלוך ברחובות החלה לטפל באנשים החולים אחד אחד.
לא היתה לה שום תמיכה, כמעט אף חבר וגם לא כסף, ולכן נאלצה לקבץ נדבות. ההודים בשכונת המצוקה לא האמינו שמישהו יבחר לבוא למקום כזה והם חשדו שזו מזימה נוצרית בניסיון לגרום להם לעזוב את דתם. הם התעמתו איתה מספר פעמים, ופעם אחת כמעט עשו בה לינץ, אבל היא התעקשה להמשיך במשימתה.
היא אוספת את הילדים של השכונה, מספרת להם סיפורים ושובה את ליבם. וכך בכל בוקר הם נאספים סביבה והיא מלמדת אותם לקרוא ולכתוב. אין להם בניין או ספרים וגם לא בית ספר. הם יושבים מתחת לעץ, והעפר משמש להם לוח ומחברת. בשנים שיחלפו זוכים כמה מהילדים לקבל השכלה ואפילו נעשים לרופאים ואחר כך מתגייסים גם הם לעזור לנזקקים.
כעבור שנה מצטרפות אליה כמה חברות, ואחרי שלוש שנים הן כבר 13 נזירות שחיות ומטפלות בעניים ובחולים בשכונות המצוקה. הן מוצאות מבנה גדול ונטוש והופכות אותו לבית חולים מאולתר. עיריית כלכתה מתחילה לתמוך בהם.
אחרי שלוש שנים ברחובות תרזה מגישה בקשה להקים מסדר נזירות שיעסוק בצדקה מחוץ לכותלי המנזרים. יותר ממאה שנה שהוויתקן לא אישר שום הקמה של מסדר חדש, אבל אותה הם קיבלו, לא היתה להם ברירה. וכך, באוקטובר 1950 היא מקימה את "מסדר המיסיונרים של גמילות החסדים".
הדוגמא האישית שלה מושכת מאות מתנדבים. היא מקימה עיר מרפא למצורעים, בתי חולים קטנים, בתי ספר לילדים עניים וקורת גג שמאפשרת לאנשים למות בכבוד. היא מספרת על אישה שהן הצילו מהרחוב. כשלקחו אותה אליהן, פקחה האישה את עיניה, הביטה בעיניה של תרזה, אמרה לה תודה וסגרה את עיניה לעולמים. במקום שהמחשבה האחרונה שלה תהיה על הכאב או על הצער, על האכזבה או על הכעס, הרגע האחרון בחייה היה רגע של הודיה.
בזמן מלחמת לבנון הראשונה היא הגיעה לביירות כדי לתווך בין הישראלים לפלסטינים והצליחה להציל שם 37 פצועים בבית חולים נצור. בשנים שחלפו התרחב הארגון שהקימה והגיע לעוד ועוד מדינות. כיום הוא פועל ביותר ממאה מדינות ויש בו כמה רבבות מתנדבים שעוזרים ליותר ממיליון אנשים במצוקה.
היא חייה את חייה בין האנשים המסכנים, החולים והשבורים ביותר ובכל זאת מעולם לא נשברה. תמיד היו לה משאבים להמשיך ולעזור. פעם אמרה שגילתה את הפרדקוס: "אם אתה אוהב עד כאב, לא יכול להיות יותר כאב, רק עוד אהבה". בחייה היא הדגימה כמה אפשר לאהוב וכמה כאב של אנשים יכול להפוך לאהבה. האהבה שלה ניצחה את המכשולים ועשתה אותה כמעט חסינה לכל המגפות והקשיים העצומים שגופה עבר.
רבים מסתכלים על הכוח שלה ועל ההישגים המדהימים שהגשימה ונוטים לחשוב שהיא היתה קדושה, אבל המכתבים האישיים שלה מגלים שהיא היתה הרבה יותר אנושית ממה שנראה. באחד המכתבים היא מספרת לחבר הטוב, הכומר מיכאל ון דר פיט, שאיבדה את רוב האמונה שלה כבר בשנים הראשונות, והיא חיה במה שהיא מכנה "חושך", "יובש" ו"בדידות" יותר מארבעים שנה.
היא כותבת לו: "אם יש אלוהים - אנא תסלח לי כשאני מנסה להעלות את מחשבותיי לשמיים - ישנה כזאת ריקנות מרשיעה, עד שהמחשבות הללו חוזרות אליי כמו סכינים חדים הפוגעים בנשמה שלי. נאמר לי שאלוהים אוהב אותי, אבל המציאות של החשכה, הקור והריקות היא כל כך גדולה עד ששום דבר לא נוגע בנשמתי. האם עשיתי טעות שנכנעתי לקריאה של הלב המקודש?".
אישה שעזרה לכל כך הרבה אנשים חיה בחושך כזה - איפה הסיפוק והשמחה שהיא אמורה לחוש מהעזרה? איפה החסד שיורד משמיים ומשמח את האנשים שעוזרים, האם אין צדק בעולם? אימא תרזה ביקשה והתפללה לקחת על עצמה את הסבל של האחרים, היא התכוונה אולי לקחת רק את הסבל הפיסי שלהם, אבל כנראה שהיא קיבלה בדרך גם את הסבל והספקות הרוחניים של האנשים שעזרה להם.
הרצון לקחת על עצמך את סבלם של אחרים הוא אידיאל נוצרי ידוע. ישנם מספר זרמים בנצרות שקידשו את הסבל כקורבן העילאי שאותו מעניק הקדוש לאל ולאנושות כולה. תרזה הלכה בדרכם של הקדושים הנוצרים והסבל שלקחה על עצמה לא היה בכלל פואטי או וירטואלי.
לא רק בנצרות אלא גם ביוגה ובבודהיזם מדברים על הרעיון של לקחת את הסבל ואת הקארמה השלילית של אנשים אחרים. ישנו תרגול מיוחד בבודהיזם שנקרא טונגלן, שמהותו הוא לקיחת הסבל של אחרים ונתינה של הזכויות והאושר שלנו לאחרים.
ההבדל הגדול בין הנצרות לבודהיזם וליוגה הוא שבמזרח האידיאל הוא לא של קדושים שסובלים כל חייהם למען אחרים ולמען הרוח, אלא של אנשי בינה, ששואפים אל אידיאל ההארה ובדרך לאידיאל הזה מתמירים את הסבל שלהם ושל אחרים לאושר רוחני שנקרא אננדה.
גם אם המוארים של המזרח עשו ועושים קורבנות עצומים למען אחרים ולמען הרוח, משהו בהם נשאר מאושר והם לוקחים את הסבל של אחרים לא בשביל להתחכך בו, אלא רק על מנת לשרוף אותו ולהתמיר אותו במהרה.
הסוד הגדול של המזרח בכל מה שנוגע לאפשרות לגעת בסבל של אחרים מבלי לפול לתוכו, הוא אקט ההקדשה, שבו לפני שמבצעים כל אקט של עזרה, היוגים מקדישים עם כל הלב את המעשה שהם עומדים לעשות ומבקשים מאלוהים שיעבוד דרכם. ההקדשה היא המהות של קארמה יוגה ועליה אכתוב בהרחבה באחת הכתבות הבאות.
קרשינה מבטיח ב"גיטה" שמי שמבצע הקדשה מכל הלב ועם כל הכנות לפני שהוא מתחיל פעולה מסוימת לא ידבק אליו כלום ממה שהוא עשה, ומעשיו יהיו כאילו הוא כותב באצבעותיו על המים ולכן לא ישאירו שום עקבות קארמיים ולא יגבילו אותו לעולם.
ההבדל בין הזרמים הללו של הנצרות לחוכמת המזרח הוא באמת מהותי בכל מה שנוגע לסבל ולהקרבה העצמית. לדעתי, עד כמה שאידיאל ההקרבה העצמית הנוצרי של הזרמים הללו הוא יפה ומעורר השראה, ההלקאה העצמית שכלולה בו, היא בכל זאת משהו שנראה לי מיותר. לדעתי יש להימנע מהסבל ולהתמיר אותו, והנתינה לזולת צריכה להיות מלאה באהבה אבל גם מתובלת בתבונה.
אינני יודע האם הכאב והחושך שתרזה סבל היו באמת הכרחיים, האם היא לא יכלה לעזור, או אולי אפילו לעזור עוד יותר אילו היתה מאושרת ומחוברת לרוח במהלך כל השנים הללו. אולי הסבל שחוותה באמת עזר למישהו ואולי לא, באמת שאני לא יודע.
מה שכן מרשים אותי, זה שהיא דווקא כן המשיכה לעזור באותו המרץ, גם בלי האקסטזה הרוחנית, גם בלי להרגיש יותר את הנוכחות המחבקת של האל והעובדה הזו בעיני באמת מעוררת הערצה. צריך גבורה גדולה ואהבת אדם אמיתית להמשיך ככה במשך ארבעים שנה מבלי למצוא שום נחמה בפנים.
אני מסתכל עליה ומסתכל עליי. מה היא עשתה בחייה, מה עשיתי בחיי. למרות שסבלה היא חייה חיים עם משמעות, עם תוכן. היא שימשה דוגמא והציתה אהבה ותקווה בהמון לבבות.
אני מסתכל עליה ומקווה שיהיה לי פעם אומץ והזדמנות לעזור קצת יותר ולתת קצת יותר אהבה ותקווה, וליישם, לפחות עם המעגלים הקרובים, את האמרה הנבונה שלה שאומרת, "שלא גודל הדברים שאנחנו עושים הוא מה שחשוב. כמות האהבה בדברים שאנו עושים היא זו שעושה את ההבדל".
לבלוג של אורי יריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם