רוחניות פלוס שקל תשעים
תהליך הגדילה הרוחנית הוא תהליך של בשילה הדרגתית. אי אפשר לזייף כיסופים רוחניים, אי אפשר לעשות מאמץ אם הלב לא בשל. אורי יריב נזכר בימים בהם תרגל 12 שעות מדיטציה ביום, ימי הגרגרנות הרוחנית
הייתי אז אחרי תקופה של מאמץ רוחני גדול שבה הייתי מתרגל ומודט 10-12 שעות ביום, בכל הכוח הגס שהיה בי. תרגלתי אז מתוך תחושה של הכרח, של חשיבות עצמית והתבדלות מתנשאת. מיד אחרי התקופה הזו יצא לי כל האוויר מהמפרשים ואיבדתי גם את החשק לתרגול ולעבודה רוחנית וגם את החשק לעשות משהו ארצי יותר.
כמו בלון שנוקב והפך לחתיכת גומי קטנה, כך טיילתי לי קטן וחסר נפח באותה גבעה ירושלמית עתיקה. הטיול התארך אמנם אבל לא הביא אותי לשום מסקנה ומצבי השתפר בסופו של דבר לא בגלל שהבנתי משהו אלא בעקבות עזרה שהחברים והקהילה העניקו לי.
רק אחרי כמה שנים, כשדיברתי עם עוד אנשים שחוו חוויה דומה ושמעתי כמה הרצאות בנושא, הבנתי מה היתה השגיאה שעשיתי, ושזו תופעה ידועה בדרך הרוחנית והיא נקראת שובע-יתר רוחני. במצבים הללו ההולך בדרך הרוחנית עושה הרבה עבודה רוחנית, אבל עם מעט חשק ומעט לב, והעבודה הרוחנית שלו הופכת לדבר מה מכני, נטול חיים ומאוס.
ישנם אנשים שצוברים ומתפתחים בידע רוחני, אבל לא מיישמים אותו ולא מגיעים לחוות ולחיות את הרוח - עד שבטנם מתמלאת כל כך בידע רוחני "לא מעוכל" שאפילו המחשבה על רוחניות הופכת בשבילם למאוסה. קבוצה אחרת של אנשים מתרגלים אומנם, אבל המוטיבציה שלשמה הם מתיישבים על כרית המדיטציה או פותחים ספר תפילה היא אנוכית ולא כנה.
העבודה והתרגול הרוחני שלהם מקבלים טעם של חובה כבדה או של רצון חומרי, להשיג משהו בצורה אגואיסטית ותחרותית. אנשים שהם מספיק לחוצים בשביל להמשיך ולתרגל במצבים הלא נעימים הללו יגיעו בסופו של דבר לשובע רוחני מופרז והתרגול יהפוך בשבילם למעמסה מרגיזה.
במקרים הללו ישנו קו דק מאוד שמפריד בין משמעת עצמית בריאה לבין משמעת עצמית נוירוטית. המשמעת העצמית הבריאה מעניקה כוח והתמדה ברגעים קשים שבהם ההולך בדרך הרוחנית נבחן ועליו להמשיך ולתרגל למרות הקשיים. לעומתה, המשמעת העצמית הנוירוטית לא נובעת מתיאבון רוחני אמתי אלא ממקום נפשי מזויף או שטחי והיא מהווה יותר כמקור לקשיים מאשר הפתרון שלהם.
על מנת לזהות באיזה צד של הקו אנחנו נמצאים עלינו לבדוק כמה דברים, קודם כל את המוטיבציה שלנו בדרך. עלינו לשאול בכנות, למה אני בוחר לתרגל, למה אני מעניק את זמני לרוח. עוד רמז חשוב הוא המצב שבו אנו נמצאים בזמן התרגול או העבודה הרוחנית - האם ישנה התלהבות כלפיה או תחושת חובה מאוסה? האם ישנה ענווה או תחושת חשיבות עצמית? האם הלב שמח וחופשי או שהוא עצור ונמחץ תחת הלחץ שאנו מייצרים בעצמנו?
במידה והלב שמח והמוטיבציה לתרגול מגיעה ממנו, אז אין חשש וניתן לעשות מאמצים אדירים ולדבוק בתרגול בהתמדה ובנחישות מול כל המבחנים שיבואו. אבל אם הלב יבש והמחשבה עצבנית, עלינו לשים את הדגש לא בכמות התרגול אלא במקום אחר לגמרי.
ביוגה אומרים שבשלב הזה הדגש צריך לעבור מהעשייה הרוחנית ("קרייה-שאקטי") לפיתוח הרצון והחשק הרוחני ("איצ'ה-שאקטי"). הדרך לפיתוח הרצון והחשק הרוחני היא לא דרך פיתוח שיטתי של המשמעת העצמית
בשלב הזה ניתן וחשוב להמשיך לתרגל, אבל פחות, והדבר החשוב הוא לפנות זמן בשביל ליהנות מהחיים, בשביל לעשות מה שמתחשק ללב לעשות עכשיו.
כשאנחנו מחפשים מה באמת מתחשק לנו לעשות אנו מגלים מחדש את כל התשוקות והרצונות שלנו, שמקבלות עכשיו אישור וחיים. בין כל הרצונות שלנו עלינו לחפש ולזהות את הרצון והתשוקה הרוחנית הספונטנית, ואז להקשיב לה במקום לצוות עליה. הכמיהה הרוחנית הספונטנית היא לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו, להפך, עלינו ללכת אחריה לאן שהיא לוקחת אותנו.
מתוך החיבור לרעב הרוחני הספונטני ייתכן שנרגיש שעדיף עכשיו במקום מדיטציה או תפילה ללכת קצת ברגל ולהקשיב למה שיש ללב לומר היום. אולי נרגיש מתוכה שיהיה לנו טוב לקום ולתרגל דווקא באמצע הלילה או אולי היא תכוון אותנו לקרוא איזה ספר מלא השראה, או ללכת לעזור למישהו קרוב או מישהו רחוק.
צורות ההבעה של הרעב הרוחני הספונטני הן רבות מגוונות ולא צפויות, התפקיד שלנו הוא להישאר פתוחים ולסמוך על קול הנשמה החופשי כמו שהוא עולה בליבנו, מבלי לזייף אותו או לשים אותו בתבנית מוכרת.
בכדי להיפתח לקריאת הלב העמוקה צריך להרפות קצת את המושכות ולא לנסות לשלוט בכל פרט קטן של החיים, צריך לתת מקום לעולם להפתיע אותנו, צריך לסמוך שהכל יהיה בסדר. הנפש מתוכנתת על בסיס, "אם אין לחם אין תורה", אם אנחנו אומרים לנפש שהכל בסדר ויש "לחם" ויהיה "לחם" ונחת פיסית, רגשית וחברתית גם מחר וגם שנה הבאה, אז משהו בפנים נרגע ומתחת לגלים השטחיים של החרדות והטרדות של היומיום, נוכל לגלות ולצלול אל הזרמים האדירים של כמיהה רוחנית חיה שנמצאת בעומק העומקים.
וכאשר חצבנו והגענו אל אותה כמיהה משגעת, הו אז אסור, אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות, ועלינו להעביר מחדש את הדגש אל העשייה הרוחנית ולתת לרעב שבלב להזין עוד ועוד עבודה ותרגול רוחני.
מכיוון שעבודה שמגיעה מתוך כמיהה תוססת כזאת היא דרך המלך להגשמה רוחנית.
מספרים על תלמיד אחד ששאל את המאסטר שלו מתי גם הוא יגיע להארה. המאסטר לא ענה אלא לקח אותו בשתיקה לשפת הים, לשוט בסירה. כשהגיעו ללב ים זרק המאסטר את התלמיד הצעיר למים והחזיק את הראש שלו מתחת למים.
אחרי מספר רגעים ארוכים למדי שיחרר המאסטר את התלמיד ונתן לו לעלות ולנשום. לאחר מכן שאל אותו: "מה הרגשת כשהיית עם הראש מתחת למים?". התלמיד ענה מיד: "רציתי לנשום בצורה נואשת, יותר מכל דבר אחר..". אז הביט בו המאסטר ברצינות מחייבת ואמר: "כשתרצה את ההארה הרוחנית כמו שרצית עכשיו אוויר, אז, ורק אז היא תהיה שלך".
גדולי המורים מוסיפים ואומרים שכאשר הכמיהה הרוחנית האמיתית מתעוררת היא לא מבקשת יותר דבר בשביל עצמה. היא מבקשת את הרוח בשביל הרוח, את אלוהים בשביל אלוהים ואת האהבה בשביל האהבה עצמה. היא משתוקקת לכל אלה לא על מנת לקבל איזה רווח או איזו תועלת אישית אלא רק מתוך רצון תמים להתקרב ולהתייחד עם כל מה שהוא קדוש ונשגב.
לרצות את הרוח לשם הרוח בלבד ולרצות אותה כמו שאדם חנוק רוצה אוויר לנשימה, מה יכול להיות יותר נשגב מזה? אבל כמה ששאיפה רוחנית כזאת היא נהדרת והיא טומנת בחובה גדילה רוחנית מדהימה, השאיפה הזאת היא נדירה למדי ואי אפשר לזייף אותה או ליצור אותה בדרכים מלאכותיות.
היופי התאורטי של הכמיהה הזאת הוא כל כך טהור ומהפנט עד שאנשים נוטים לדמיין בטרם עת שהם רוצים רק את אלוהים ולהתנהג כאילו זהו רצונם היחיד. ואז הם יוצרים פער עמוק בין ההתנהגות לרצון, עד שהם מגיעים לשובע יתר רוחני ולקרע פנימי.
תהליך הגדילה הרוחנית הוא לא מיידי, הוא תהליך של בשילה הדרגתית ופיתוח השאיפה והצמא הרוחניים מתרחש עם הזמן. אי אפשר לזייף כיסופים רוחניים, או נתינה עצמית שלמה, אי אפשר לעשות מאמץ והקרבה אמתית אם הלב לא בשל ולא רוצה בכך באמת. אין דרך למשוך פרח מהאדמה ולהכריח אותו לגדול.
כמה שנים טובות עברו מאז אותו הסתיו שבו ניסיתי למשוך בכוח את פרח השאיפה הרוחנית שלי מהאדמה, בנס לא עקרתי אותו מהשורש. היום אני מבין שאני באמת רוצה את הרוח, אבל אני רוצה גם עוד דברים ובהחלט צריך ואפשר לתת מקום בחיים גם לשאיפות אחרות שהן כביכול "נאצלות" פחות. אבל האמת היא שדווקא דרך הקבלה של השאיפות האחרות, הפרח הצעיר ניזון וגדל לאט לאט, כי זוהי דרכם וקצב גדילתם של פרחים צעירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם