עבודה עברית: איילה צרפתי מעצבת תאורה
היא נחשבת למעצבת התאורה הישראלית המובילה בעולם, ואם תסתכלו על גופי התאורה שהיא יוצרת, תבינו למה. איילה צרפתי מדברת על ההתעקשות לייצר בארץ, זוגיות, השראה ותהילה
את המסע הראשון שלי באיטלקית, התחלתי במקום הכי קרוב לבית. עבר כבר יותר מעשור של תערוכות וזיכרונות, אבל לעולם לא אשכח את הרגע ההוא בו נעצרתי בוויאלה פיצ'נו ,21 מול הוויטרינה של גלריית "אינטר נוס." גופי התאורה זרחו בפנים כאילו חדרו את הזכוכית, ואור גדול חיבק אותי חזק. הרגשתי בבית. כמעט. באיטליה כמו באיטליה, הגלריה בדיוק הייתה סגורה. ואני כל כך רציתי להיכנס ולחבק את אהבתי הראשונה. באותה השנה, גופי התאורה המפוסלים של איילה צרפתי כבשו לא רק אותי, אלא גם את הבמה הכחושה של סצינת העיצוב העכשווי, עם הופעת בכורה מהפנטת של פואטיקה חושנית, צורניות נטורליסטית ושימוש מקורי בחומרים.
"ב-1997 הצגנו את התערוכה הראשונה שלנו בשבוע העיצוב במילאנו," נזכרת צרפתי. "באותה השנה הציגו לראשונה גם 'דרוך דיזיין' (מעצבים הולנדים שנחשבים לאבות הרוחניים של דור המעצבים החדש - מט"ש .( הם הגיעו לתערוכה שלנו, קצת שיכורים, ואמרו: "אנחנו שונאים אתכם," כי הם היו מינימליסטיים, ואנחנו צבעוניים וצורניים. קיבלנו התקפה של עיתונות מטורפת והיינו שיחת העיר. היינו בזמן הלא נכון, עם המוצר הלא נכון, כי זה היה ממש מקדש מינימליסטי. אבל זה בכל זאת הצליח."
בגיל ,47 צרפתי, אמנית-מעצבת-פסלת-יוצרת-ממציאה ומה שביניהם, היא אחת השגרירות הבלתי מעורערות שלנו בסצינה המקומית הבינלאומית. סטודיו "אקווה קריאיישנס," שייסדה בשנת 1992 עם בעלה, אלבי והשותף, יובל לוי, (Aqua Creations) ובו היא יוצרת גופי תאורה ורהיטים בהשראת מים וצמחי ים, מככב במגזינים בינלאומיים ומופיע בתערוכות וירידי
למרות שעבודותיה משווקות בעיקר בחו"ל, הייצור כולו נעשה באטליה ייחודי שממוקם בארץ, ומונה 60 עובדים מיומנים. "יש לנו חבורה של אמנים ואנשי כפיים שכל אחד אלוף בעבודה שלו, ושם קורה הכול," מסבירה צרפתי. "זו איזושהי גאווה, האפשרות לספק עבודה לאנשים פה. זו עבודה עברית."
אני יוצאת מהמכונית ונוחתת אל אותו הרגע בדיוק, כאילו לא עברו 12 שנה. אל מול גופי התאורה שבאולם התצוגה החדש של בית העיצוב "אקסקלוסיב" (Exclusive Lighting & Furniture) בתל אביב אני שוב נאלמת דום. הפעם הדלת פתוחה, ובפנים מקבלים אותי איילה ואלבי, מאירים וחמים כמו התאורה שלהם.
צרפתי היא בוגרת מגמת האמנות ב"בצלאל" וב"מידלסקס פוליטקניק" הלונדוני של שנות ה־.80 בתחילת הדרך ייצרה בעיקר פריטי ריהוט, אבל כבר שנים רבות שהיא מתמקדת בגופי תאורה מפוסלים בעבודת יד ובמהדורה מוגבלת. השקת אולם התצוגה מהווה חותמת לשני עשורי יצירה, שהתחילו בלופט מגורים בתל אביב.
"המפעל שלנו התחיל בבית, כשאלבי היה צלם ואני פסלת," נזכרת צרפתי. "במפעל הזה נולדו שלוש הבנות שלנו, ולאט לאט נולדה גם 'אקווה קריאיישנס,' עד שזה השתלט לנו על כל המרחב."... "ואנחנו השתלטנו על כל הבניין," משלים בחיוך האיש שלצידה.
אחרי רבע מאה יחד, איך אתם מסבירים את סוד השילוב המוצלח של עבודה וזוגיות?
איילה: "זה היין והיאנג בינינו. יש לי רעיון, אני נגנבת עליו, אני עושה אותו. אני נותנת את הצורה, החושניות והחומר, וכשמתחיל להתקבל משהו שאפשר להסתכל עליו, אז הוא עובר שלבים על שלבים של פיתוח ומעורב בזה צוות נרחב שמכניס פנימה המון חוכמה. הם מביאים את הפן הטכנולוגי, ולפעמים אני מתעצבנת שהוא פוגע בעיצוב - אבל האמת היא שבסופו של דבר אם המנורה לא עומדת בתקן, אי אפשר למכור אותה."
אלבי: "יש לנו חוק: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אבל לשני יש וטו. זה מתוחכם, כי לכל אחד יש חופש מוחלט, אבל אם מישהו ממש לא סובל את מה שהשני עושה, אז אנחנו יכולים להתנגד."
אתם עוד זוכרים את ההתחלה המהוססת שלכם בשוק העולמי?
איילה: "ההתעניינות התחילה בכלל משקופיות שאלבי צילם." אלבי: "הצילום עוזר לשיווק: שלחנו את הפרזנטציה ל'ווג,' ל'אל' ולכל מיני מגזינים אחרים שחשבנו שהם נחשבים - וכולם פרסמו אותן." איילה: ואז החלטנו, בתחילת שנות ה-,90 שניסע ונראה מה קורה בעולם. היינו בשוק מהיחס בין כמות הגלריות לאמנות ומיעוט הגלריות לעיצוב. בסוף הסיבוב, עצרנו בלונדון. חברה שמכירה את רון ארד (המעצב התעשייתי הישראלי הנחשב - מט"ש ) המליצה לנו בעצתו לשלוח את השקופיות ל-.Design Year Book אז בדרך לשדה התעופה שמנו אותן בתיבה, וככה נכנסנו למהדורה של 1995 - וככה גם קיבלתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בארץ. אחרי שפרסמו שם, התחילו להגיע הזמנות כאן. זה היה מין פינג־פונג כזה. מאז אני הכי אוהבת את התהליך עצמו: לוקח שנייה למצוא את החומר, אבל שנים לפתח אותו עד שהוא הופך ליצירה."
הטבע, על שלל צורותיו, היווה מקור השראה לאמנים רבים בהיסטוריה של העיצוב; החל מהאלמנטים הדקורטיביים של האר-נובו ואנטוניו גאודי; דרך שימוש בחומרים טבעיים בשנות ה־,30 ועד לעיצוב העכשווי, שאחרי שנים של פורמליזם ובעקבות המשבר האקולוגי, מתקרב שוב אל הטבע כמקור השראה. אבל אצל צרפתי, הטבע היה מאז ומתמיד כר פורה לרעיונות וכלי לביטוי אישי. יצירותיה האמוציונליות המרהיבות מהוות פסל סביבתי בנוסף לתפקידן המקו־ רי כגוף תאורה לכל דבר, תודות לשימוש בחומרים טבעיים.
איך היית מתארת את הסגנון שלך?
"למדתי אמנות ואז 'נגנבתי' בכלל על עיצוב. עשיתי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ועכשיו אותה עבודה בדיוק מוצגת בהולנד במוזיאון פיסול - ההגדרה או התוויות לא מעניינות אותי. זה בדיוק כמו להגדיר מי צעיר ומי זקן, או מה אופנתי ומה לא. זה תלוי מי אומר ומי מקשיב לו."
ולמה להתמקד דווקא בגופי תאורה?
"אל העבודות הראשונות התייחסתי כמו
אל פסלים, והייתי מכופפת כל מתכת בעצמי. לא חשבתי עדיין על אריזות ולא על דרך הייצור. כשיולי הייתה בת שנתיים, הצגנו את התערוכה הראשונה שלי בגלריה ביפו. באיזשהו שלב היינו צריכים לבחור - ובחרנו במנורות, שהתקבלו יותר בקלות מבחינת הקהל. בשלב הבא בחרנו בקולקציית המשי בתור הליין שיוביל, ואז הלכנו איתו בעצם צעד אחד אחורה ושיפרנו את כל הייצור, הפעם במחשבה מקצועית יותר."
איך הזמן השפיע על העיצובים שלך?
"כשיולי, הבכורה, הייתה לי בבטן, הפכתי מפסלת למעצבת. היא התחילה את זה. הבת השנייה כבר התחילה את העבודה המשותפת שלנו, ועם השלישית, המפעל עזב את הבית."אלבי: "אני אתן לכם את זה בהגדרות מהצד של הבנים: הראשונה הביאה את 'אקווה.' השנייה הביאה את ה'אינטרנשיונל' והשלישית הביאה את הכסף."
היית רוצה שהן יעסקו באמנות?
"אני מאמינה בחופש הביטוי ומאחלת להן שיעסקו במה שיתאים להן. הן יכולות להיות גם רופאות, אם ירצו."
צרפתי מגיעה לריאיון, רגע אחרי ששבה מהתערוכה הנחשבת לעיצוב במהדורה מוגבלת, "דיזיין מיאמי." אבל למי שהפכה למעצבת בינלאומית נחשבת, יש ביקורת לא מעטה על העולם לו היא שותפה. "התערוכה הייתה השנה די קטנה, וגם לא היו דברים היסטוריים כמו שהיו בה בעבר," היא מלינה. "צילמתי כמה עבודות שהדהימו אותי, אבל הרוב זה ממש 'בגדי המלך החדשים.' אומרים שעכשיו זה מצב טוב יותר מלפני שנתיים, אז הייתה אינפלציה מוחלטת במי שקורא לעצמו אמן, במי שבוחרים להציג ובכסף שמתמחרים אותו. הקהל הוא רב ועצום, ואם מישהו חכם ונחשב אומר שזו תערוכה חשובה, אז אתה גם חושב שזה חשוב, וזה מין קשר שתיקה מטורף."
פרס מעצב השנה, שהוענק בתערוכה למעצב הצעיר מרטין באס, עורר מחלוקת, גם בשל הטענה ששוק העיצוב כפריטי אספנות מתמוטט.
איילה: "לעומת סצינת הארט, העיצוב עדיין נמצא בשוליים וקורא: 'גם אני, גם אני.' אבל עדיין מדובר באוהל קטן, גם בכ־ מות וגם במחיר, שרחוק מעולם האספנים של וורהול, פיקאסו ורוטקו. רוטקו ומרטין באס, עם כל הכבוד, לא נמצאים באותו המקום. שיעבוד קצת. בכלל, התופעה הזו של לסמן את המעצבים לפני סיום הלימודים, אפילו הרבה יותר חזקה בעולם האמנות. אפילו בתערוכות הגמר של העיצוב בארץ רואים את זה, גם בכמות של בתי הספר וגם בשואו. אבל עכשיו זה קצת נרגע בגלל המיתון."
ואם כבר מיתון, גל הקיצוצים העולמי לא פסח על הסצינה העיצובית - נוצצת ככל שתהיה - וגם הזוג צרפתי מודה שהמצב לא כתמול שלשום. "יש הגדרה חדשה למצב שאנחנו מצויים בו: - The new same אותו דבר-חדש," מסביר אלבי. "אנחנו רואים ירידה ניכרת בהכנסות, אבל אנחנו לא ממתינים שהמצב ישתנה כי זה הפך למצב החדש."
ובכל זאת, כמאמר האימהות הפולניות, "מי שטוב - מצליח:" במהלך תערוכת Salone Del Mobile האחרונה, ביקרו אילן ומאיר מוגרבי - אחים, שותפים והבעלים של "אקסקלוסיב" - במלון בו הוצגו יצירותיה של צרפתי. יבואני הריהוט והתאורה ממיטב בתי העיצוב בעולם, הוקסמו מגופי התאורה והחליטו כי ברצונם לייצג את יצירותיה של צרפתי בישראל. יום לאחר חזרתם ארצה הם כבר יצרו איתה קשר. "בניגוד למה שאלבי אומר, אני חושב שאין כאן 'מצב חדש,"' מתייחס מאיר מוגרבי למיתון.
"נכון שזו תקופה לא טובה, אבל אני מאמין שהמצב יעלה מחדש, ואפילו עוד יותר גבוה ממה שהיה. למרות שגם אצלנו יש השנה ירידה, דווקא עכשיו יש לנו יותר זמן להקדיש להשקעות. לאנשים יש תמיד את החשק לעשות דברים, הם רק צריכים את מצב הרוח הנכון. כשראינו את איילה במילאנו, מעבר לכול זה ריגש אותנו. היה בזה משהו חזק, וחשבנו לעצמנו - מה אנחנו מחפשים במילאנו, כשזה נמצא פה בארץ."
אתמול הושק אולם התצוגה של "אקסקלוסיב" (עיצוב: ”ממון אדריכלים(“ שמוקדש ליצירותיה של צרפתי. האולם הוקם כולו מחומרים ממוחזרים מאתרי בנייה בישראל, ובכל גופי התאורה שמוצגים בו משובצות נורות חסכוניות באנרגיה - אקולוגי בדיוק כמו החומרים מהם יוצרת צרפתי. "העיצוב מתחבר למשהו שאיילה אמרה פעם: 'תל אביב זו עיר מכוערת, שהטיח נושר בה,' במובן של צריך לעשות בה עבודה, זאת לא מילאנו," אומר אלבי. "החלטנו להביא את הכרך הסואן אל תוך החלל, ועיצבנו אותו מקרשים ועצים מכוסי מלט שצופו בזכוכית, בשפה שהתחברה גם לעולם הקונטיינרים של הנמל הסמוך - וזה יצר את החיבור התל אביבי הזה."
איילה, את מוכנה לגלות לנו איזו מהעבודות שעיצבת את הכי אוהבת?
"רוב האנשים יענו: 'את העבודה הבאה.' אני אוהבת את העבודות מהעבר, אבל מודה שיש בי גם סקרנות לגבי העתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
