מפגשים מהסוג הרוסי: הסאונה שכמעט הרגה אותי
אדם שחף ממשיך את טיולו באמא רוסיה ומגיע לאגם בייקאל. הוא עובר חוויות מסמרות שיער בסאונות הרוסיות, מרים כוסית כל חמש דקות, ונזהר מחרבות. יומן מסע עם חיוך
לאחר פגישה בלתי נשכחת עם אמן שתיין וילדת גומי, הם מבקשים מעט מים ומקבלים וודקה, ויוצאים לבקר את אנשי הטסאטן המגדלים איילי צפון. הם מצטופפים בסדרת טרמפים ואוטובוסים, דוהרים על סוסים בגשם, ונפרדים. אדם מגיע לאמא רוסיה, מבין איך מתחילים להאמין באלוהים וגם מה חוטפים בפרצוף אם מסתובבים לבד בעיר הנידחת אירקוצק.
דבר אחד היה חסר לי: שלושה ליטר מים, רק ליתר בטחון. מזלי היה שציר הליכתי עובר בסמוך לפלא הזה, שמימיו ראויים לשתייה. צעדתי לקו המים, ובדרך פגשתי בבחורה צרפתייה. על מנת להבין איך התחלנו לשוחח, צריך להבין שבמקום כמו בייקאל, ובראייה לאחור בכל מקום בו דרכתי ברוסיה, רוב רובם המוחלט של המטיילים הם רוסים. מגמה דמוגרפית זו מקרבת למעשה בין כל המטיילים שאינם רוסים, ולא רק ישראלים, הנפגשים בארצות הניכר. זה פשוט היה טבעי.
יש לה יומיים לבלות כאן בלוסטביאנקה והיא מחפשת קורת גג להוציא את הלילה, ואני מחפש רק להתחיל ללכת. השעה היתה מאוחרת, השמיים אמרו גשם בעתיד הנמדד בדקות. אני לא ממהר לשום מקום. אפילו היה צירוף מקרים מגניב שהוסיף חן לכל הסיטואציה: היא "גלשה" על אותה ספה אשר עליה גלשתי אני באירקוצק. כל השיקולים היו מביאים אדם הגיוני להישאר, במיוחד בחברת בחורה יפה תוצרת צרפת, אך כנראה שנשיאת משקל על הגב, שיחה עם בחורה ואיפוק מתמיד כנגד לחץ שלפוחית זה פשוט יותר מדי מידע בשביל המוח הגברי המוגבל שלי, ולכן פצחתי בצעידה קדימה, יחד עם כל האמור לעיל.
המחדל לא נמשך זמן רב. הגשם הכבד הכריע אותי ועצרתי בצד הדרך, בעודי עדיין בכפר, ותפסתי מחסה ואת הראש. לא לקח לי זמן רב להבין שטעיתי, אבל הגשם היה כבד, ואני לא ידעתי אודות מיקומה של הצרפתיה במרחב.
אז אני יושב מתחת לסככה צרה, המסוככת מעל כניסה המיועדת לרכב, מכלכל
בפינה נידחת בתודעתי זכרתי ששרה, בחורה גרמניה אשר הכרתי באולן באטר ועתיד הייתי לטייל איתה ברוסיה, המליצה לי על משהו בסגנון. בלי לחשוב יותר מפעמיים קפצתי על המציאה: חברה אנושית והופעה. צירפתי עצמי אליהם ותוך דקתיים כבר היינו במקום. מאה רובל זה לא כסף להופעה של בחור שנאמר שהוא קצת מעבר לסצינה המקומית, למרות שאף אחד אחר עמו דיברתי לא שמע עליו, ואני מחליט להיכנס.
אכן בית יפה, עשוי עץ. אנו ממתינים להופעה בחדר עמוס לעייפה בתמונות של אמנים שהופיעו שם וקצת תמונות של אגם בייקל. ארבעה שולחנות עומדים גאים, נושאים כיבוד קל שנראה מפתה, בעיקר ליחפן כמוני, כי סך הכל דובר בתה ועוגיות. תופעה מוזרה - אף אחד לא אוכל, אז גם אני לא אכלתי. אני כזאת נמושה קונפורמיסטית. אולי יום אחד אגדל חוט שדרה. התבוננתי החוצה. הגשם פסק, לבינתיים, וקיוותי שכך יישאר.
ההופעה התחילה, ופשוטה היתה היא. זמר עם גיטרה ולפעמים מפוחית. הבנתי בערך שלוש מילים מכל המלל, אחת מהן הייתה “בייקאל”. המוזיקה הייתה טובה, וטוב שכך, כי לא באמת היה לי משהו אחר להתרכז בו. הזמר קצת הזכיר לי את מאיר אריאל, ובאמת שהצטערתי על לא הבנתי את תוכן שירתו, כי ניכר שהקהל היה מאוד משועשע. באמצע נהנינו מתה ועוגיות, ומאוד קיוויתי שאף אחד לא הבחין בקצב בליסתי, כי אותו באמת ניסיתי לטשטש.
בסוף ההופעה התלבטתי האם להישאר ללון במקום במחיר סביר או להתקדם עם שלישיית הטיילים הרוסים ולישון עמם באוהל. לקחתי את ההחלטה לישיבה בשירותים, וכמו תמיד, קיבלתי אותה רק ברגע האחרון, שצלע אחת מהשלישייה עומדת לצד בעלת הבית במקום והן דורשות תשובה, ועכשיו, כי מאוחר וצריך להקים כבר אוהל. פעם יחפן תמיד ישן באוהל, כי אין חטא נורא יותר לטייל ממידת השלמנות. (אני לא קמצן, אני נשבע. פשוט סיפרותי בדרכי להתבטא). האמת שפשוט רציתי חברה, והם חיכו לי. בעלת הבית, אישה סימפטית למראה, וגם הלכה למעשה, דחתה את תשלומי בעבור ההופעה, והוסיפה כמה היא מעריכה את הרומנטיות שבלינה באוהל.
היה זה ליל חג, ליל חנוכת האוהל החדש שרכשתי במיטב כספי, וההתרגשות הרקיעה שחקים. זמן מה נדרש לנו למצוא נקודה מתאימה, אבל כשהיינו במקום לא היה לנו ספק ששם נעביר את הלילה. לדאבוני רק צלע אחת מאותו משולש הייתה משוכללת דיה לדבר אנגלית, אך גם יכולת מוגבלת זו לתקשר הנפיקה כמה שיחות מעניינות. בחבורה רצינית פגשתי, כזאת שמסיימת מסע מקיף בדרום בייקאל וסביבתו וכולל טיפוס הרים, על אמת. לא אשקר אם אומר שנזקפתי מעט כאשר תפסה עיני את הגרזן המשמש לאחיזה במשטחים אנכיים. רצינות לשמה.
הפציע שחר ונפרדו דרכינו ולא נוצרו קשרים משמעותיים. אני חזרתי לכיוון העיירה, מפני שנאמר לי שיש שם סניף דואר ובו שירות חיבור לאינטרנט במחיר עממי.
יצאתי לדרך סוף סוף, צעדי הראשונים כוללים שיחה שבורה ברוסית עם בחורה בשם מרינה, אבל אני משתפר. שלוש שעות הלכתי, פחות או יותר, בשטח הררי ומיוער, ללא מראות ראויים לציון. נהניתי מהישורת האחרונה המובילה לאגם. מסך העצים הצפוף התדלדל באופן מתון, בקצב צעדי, עד שנפתח לגמרי וחשף מים תכולים, זוג יושב על דשא ושמים בהירים. מרחוק ניתן היה לזהות שהמים שקטים.
כשכבר הייתי סמוך לקו המים הרשיתי לעצמי להשתהות קצת, זמן רב נותר עד שקיעה ולא הרבה דרך עד הנקודה בה תכננתי לעצור. השתהות זו הובילה למפגש עם אישיות מפוקפקת.
שלושה אנשים הזמינו אותי לשבת איתם וללגום קצת בירה: שני בחורים ובחורה יפה. המפוקפק לא היה קשור, הוא פשוט היה אחראי אתר הלינה התיירותי לא רחוק משם. מלכתחילה הוא נראה מעט מוזר, אבל כמה היה לו מזה, רק מאוחר יותר יכולתי לאמוד.
הוא הזמין אותי לאתר לרחוץ בסאונה בחינם. מדובר בבאניה - סאונה רוסית. הלכתי עמו ללא כוונה לרחוץ. הוא מדבר אלי רוסית ואני מבין מילים בודדות משטף הגיבובים שיוצא לו מהפה. הוא מושיט לי חרב קטנה בזמן הסיור שהוא עושה לי במגוריו. כשפני אומרות סימן שאלה הוא לוקח אותה ומתחיל להכות בצמיג גדול שתלוי שם, כאילו היה זה שק אגרוף. מיד לאחר מכן הוא בחר להראות את יכולת שליטתו, הדלה אם יורשה לי לציין, בחרב, עלי. כלומר לו ממש להכות בי, אבל מספיק קרוב כדי לגרום לי להיזהר. היו דקות מסויימת בהן תהיתי אם אצליח להימלט מהמפגש הזה לא מבותר לחתיכות.
בסוף, כאות ידידות, הוא נתן לי מתנה גרזן לעצים. נאלצתי לדחות אותו מפאת המשקל, למרות שהחשש שהעלבון מהסירוב יביא את הגרזן הזה קרוב מדי אלי בשעת ליל. בעזיבתי את המקום כבר הייתה זו שעת בין ערביים. הגעתי לפאתי בולשוי קוטי, כפר היעד שלי לאותו היום בדמדומי אור אחרון. מרחוק זיהיתי קבוצת נופשים עם אוהל, מסובים סביב שולחן מאולתר. רציתי להצטרף אבל לא בבקשה ישירה. ניגשתי אליהם ושאלתי היכן מומלץ להקים אוהל, למרות שהתשובה היתה ברורה לי. שב איתנו, הם אמרו, שלושה מתוכם דיברו אנגלית. השאלה העקיפה השיגה את שלה ולא עברו דקות רבות עד שוודקה נמזגה וכוסיות עלו באוויר.
הם הזמינו אותי לישון איתם באוהל בלילה. מתברר שברוסיה מאוד מקובל להביא אוהל בגודל של בית, סירת גומי עם רשת דיג וכלי קיבול גדול לוודקה ולהתנחל בטבע. רצוי בסמוך למקווה מים, אחרת הסירה והרשת סתם תפסו מקום ברכב. חמישה, שישה, שבעה ימים עד שנמאס או מזג האוויר מחליט להכות איפה שכואב. לקום בבוקר, לשתות, לדוג, לשתות, לאכול, לשתות וכך חוזר חלילה. ביליתי במחיצתם כמעט את כל יום המחרת, הרבה מעבר למצופה. אני חושב שאף פעם בחיי לא הייתי שתוי לפרק זמן כל כך ממושך. בערך מעשר בבוקר עד כשעה לאחר שעזבתי בשש בערב הייתי מסובב. הנימוס חייב, שוב ושוב, להרים כוסית, ואני נעתרתי. ברומא התנהג כרומאי, לא?
בשלב שבו רציתי באמת לעזוב נכחו לא רק אנשי חבורה זו אלא גם סלאבה וזוגתו שסתם טיילו באזור ונקלעו לסיטואציה. סלאבה אף הוא ניסה לשכנע אותי להישאר. סלאבה זה שם מצחיק. איוואן, השתוי, כבר קרס על הרצפה. זה קצת הזכיר לי את חתול שחור חתול לבן. בעזיבתי ליווה אותי איוואן, הבחור השני בחבורה (אין יותר מדי יצירתיות בקרב מוסד ההורות הרוסי) כחצי קילומטר בהמשך.
בצעדי בדד נפרש לפני בייקאל בכל עוצמתו. צעדתי על שביל צר לאורך מדרון תלול, מימיני בייקאל ומשמאלי הדרך למעלה. דמדומים אחרונים של יום מאירים את העולם. אני לבד וחופשי ואין מסביבי אף אחד ופשוט מתחשק לי לצעוק עד השמיים. מעומקי בטני זעקת אושר חזקה ואני אכן עושה זאת ובפעם השנייה או השלישית שאני צועק אני מסובב את הראש אחורה ורואה אדם הולך מאחורי. לא יודע כבר כמה זמן הלך שם בלי ששמתי לב.
מתברר שהיה זה אולג, מנהל אתר קמפינג לא רחוק משם, שהציע לי להעביר את הלילה במתחם בייז פלאטני, ללא תשלום. שיחות מעניינות היו לי איתו. הוא דיבר בעיקר רוסית אבל היה סבלני דיו כדי לומר כל דבר חמש פעמים עד שהבנתי אותו. יתר על כן, היה זה מפגש אינפורמטיבי ביותר. הוא שרטט לי מפה סכמטית של השביל שעלי לצעוד בו מחר, ואם אעשה כן אהיה ביעד הבא בשעה שש בערב.
ביום המחרת יצאתי לדרך חמוש בלא אחת אלא שתי מפות, אחת רשמית של האתר, והשנייה משורטטת על ידי אדם בן המקום שנראה שמבין עניין או שניים. למרות כל האמצעים שהיו ברשותי לאחר שעה וחצי של הליכה איבדתי את השביל. איבדתי, מצאתי, איבדתי מצאתי. אבל כל זה לא שינה. הלכתי צפונה עם הערוץ והייתי צריך להגיע מזרחה. בשלב מסויים פקעה סבלנותי והחלטתי לפנות מזרחה, בהתעלמות מוחלטת מתנאי השטח.
על הטיפוס אוכל רק להעיד שלא היה קל. הוא היה אפילו די קשה ומייאש, ארך סביב שעתיים והגיע לזוויות שיפוע חדות ביותר. רבות הפעמים שלא הייתי צריך להתכופף כלל כדי שידי ייגעו בקרקע. בהגעתי לפסגה אפילו לא היה בידי להנות מפירות הטיפוס. עצים היו פרוסים לרוב והסתירו את שדה הראייה, ורחש של יצור גדול נשמע במרחק לא גדול. החלטתי שעדיף לרדת ולא לגלות את מקורו. אם אכן היה זה דוב, כפי שחששתי, הייתי בבעיה קטנה.
העלייה הייתה קשה, הירידה מעצבנת. ומסוכנת. הייתי קרוב לנקוע מפרק יותר מפעם, כי האדמה תחתי היתה בעיקר שורשים רקובים. ממש מאושר הייתי להגיע שוב לחופו של בייקאל, שהחזיר לי את הצבע ללחיים ואת הטעם לחיים. טבלתי במערומי ואכלתי צהריים נפלאה של לחם יבש וגבינה צהובה. תה זול ועוגיות כימיות היוו סיום הולם לסעודה.
החלטתי שלמרות העיקוב אני עוד באותו היום מגיע לבולשוי גולאסטניה, הוא יעדי, לא משנה מתי זה יהיה ואם יהיה זה לאור כוכבים. הדרך הייתה תענוג אמיתי. יער, מישור, גבעות, מדרונים, והכל לאורך האגם הנפלא הזה. בשעה עשר וחצי התקרבתי מאוד ליעד, אך אז החלטתי שמספיק להיום. הצטרפתי לאיוון, חייל ספצנאז שנפש באזור בדד. ניהלנו שיחות ברוסית שאמנם בפי הייתה שבורה, אך עדיין טובה מתמיד. כן, אומר שהשתפרתי.
הלכתי לישון לאחר יום עמוס הליכה, כאשר את מפרק ברך שמאל אני מיישר בקושי, וכאב רב נלווה לפשיטה. קיוויתי מאוד שבבוקר הכל יסתר. קמתי עצל אחר שינה מרובה, אך שנקנתה ביושר. ארוחה מהירה והמשכתי לבולשוי, נחוש בדעתי להגיע מהר, ולתפוס סירה לאי אולחון, שנמצא כמאתיים קילומטר צפונה משם.
בהתקרבי לכפר זיהיתי מרחוק סירה ומסביבה דמויות אנשים. פירשתי זאת כסימן שיש למהר. אל הסירה בזמן הספקתי להגיע, אך כמו שגיליתי מאוחר יותר, לא היה נורא זה אם הייתי מגיע עשר דקות אחרי. אני מתעניין בכיוון פניהם והם משיבים אירקוצק. “אה” אני אומר, מעט מאוכזב ופונה לשוב אחרונית, אך אז אני חושב בשנית ומחליט שיהיה יותר קל להגיע לאולחון מאירקוצק מאשר החור בו הייתי טמון, וזאת נראית כמו סירה ממש מגניבה והאנשים נחמדים. “אפשר להצטרף?” אני שואל ומקבל תשובה חיובית.
הייתה זו סירת תענוגות, יאכטה, שאנשים אלה שכרו ליומיים, עם מתקנים בהתאם (סאונה, מטבח וחדרים מפוארים) וצוות שכלל טבחית סקסית שמכינה אוכל טוב. עד שהרמנו עוגן עברה שעה קלה, אותה ניצלנו לחוויה החושית הכי מענגת שעברתי עד כה בטיול. אף פעם לא הייתי איש של סאונה כי זה היה נראה לי משעמם, אבל הפעם זה היה תענוג אמיתי. אני יושב שם עם זוג אנשים שאני לא מכיר, רמת התקשורת ביננו מינימלית עקב מחסום שפה קשה, וכולנו עירומים. דקות ארוכות אנו מבלים בסאונה עד שברגע אחד וואדים אומר שהולכים החוצה לקפוץ לאגם. קצת חששתי תחילה, מפאת כל מה ששמעתי על השלכותיהם של שינויי טמפרטורה קיצוניים שהגוף עובר. אבל אם וואדים, בן שישים וחמש, יכול, אז כנראה שגם אני.
המים היו קפואים במצב נוזלי, אבל זה מה שסיפק את העוקץ לכל העניין, כי הכניסה החוזרת לסאונה נתנה חותם של שלמות. אחר כך חזרנו שוב על התהליך. מדהים. לכל העניין הוצמדה מקלחת במים חמים, וזמן רב לא חשתי נקי כפי שחשתי באותם הרגעים, אולי מאז הפעם האחרונה שסיימתי שחייה בבריכה הציבורית רמב”ם. תחושת ריפיון נעימה שלטה בגופי דקות ארוכות.
זמן לא רב אחר כך התחלנו להפליג, כאשר את המחצית הראשונה של ההפלגה בילינו וואדים ואני בישיבה על סיפון הסירה, בשגרה של הרמת כוסית בערך כל חמש דקות, ואכילת בלינצ’ס רוסי. את רוב ההפלגה בילית מסובב. כשנזכרתי שאני צריך לשתות מים ושתיתי משקאות מוגזים זה רק הגביר את תחושת הסיבוב, זאת למרות שהפלגנו ישר.
כמה שעות של הפלגה והיינו באירקוצק. אנשי הצוות האדיבים הראו לי את הדרך לתחנת האוטובוס הסמוכה, ובדרך שלחתי הודעה לסרג’, הבחור אצלו גלשתי בפעם הקודמת, בשאלה אם זה בסדר שאעביר אצלו את הלילה. לא הייתה בעיה.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו. המשך הרפתקאותיו - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אוהבים לטייל ולכתוב? יש לכם בלוג על מסעותיכם? כתבו ל- tourism@nrg.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם