אמא עם קבלות: האמא לפי הקבלה
באמפי בקיסריה סיפר שולי רנד על תרופת הסבתא של אמא שלו למניעת לחץ משתק ביום ההופעה: תה עם קוניאק. לתשואות הקהל חתם בהכרזה "אמא זה אמא". רוני בר לב פונה למקורות כדי לברר למה
הקטע הזה עזר לי להבין משהו שלא היה ברור לי עד הסוף. יש ספר מאוד נחמד, שמאוד מצחיק אותי כשאני קורא אותו לילדיי, וגם ככה סתם. קוראים לו "ניקולא הקטן". מתוארות שם בחביבות יתירה סיטואציות מתוך עיניו של ילד שובב, התכתשויות עם הרשויות השונות (הורים, מורים ואחרים), אלימות מילולית ופיזית, ובכל זאת הקריאה בו מאוד נעימה. בהתחלה לא הבנתי למה, ופתאום ירד לי האסימון: ניקולא השובב, על אף ההסתבכויות החוזרות עם אמו ואביו, עונשים, בלאגן, מה שלא יהיה, תמיד הוא חוזר ומכריז שאמא שלו ממש מדליקה ושהוא תמיד משתדל לעשות מה שהיא רוצה. כי אמא זה אמא.
מה הקסם הזה, שיש באמא שלנו? נכון, זה כל כך פשוט שזה כבר מוזר לחשוב על זה, אבל בכל זאת, מה הכוח הזה שיש לה עלינו? ומה נכון באמרה "אמא יודעת הכי טוב"? הרי יש אנשי מקצוע וסתם אנשים שכנראה חכמים יותר, אז למה דווקא המרק של אמא יוציא אותנו מהצינון? ולמה התרופות שלה יעזרו באיזה אופן מיסטי לא ברור?
אז ככה: נראה שהדומיננטיות של האימא הייתה חזקה משחר ההיסטוריה התנ"כית שלנו. שרה הייתה הקובעת בבית אברהם, ואפילו ה' גיבה אותה בלי גבול כשאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". רבקה היא שהחליטה מי ימשיך את השושלת תוך כדי הטיה קלה של רצון יצחק, ורחל ולאה סחרו ביעקב בכיר האבות. מתברר שאצלנו הנשים חזקות. יותר מזה, גם בענייני חינוך התנ"ך מראה לנו מי הבוס: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". את המוסר והתוכחה תשמע מהאבא, אבל התורה עצמה מגיעה מהאמא.
אפשר להבין את משמעות הפסוק הזה כיותר מעצה טובה באשר לחלוקת הקשב שלנו בין ההורים. יש כאן הבחנה עמוקה לגבי הצבת ההורים במקום הכי אישי והכי עמוק בתודעה שלנו. הפסיכולוגיה מספרת לנו שהאבא הוא החוק. הוא זה שמכניס אותנו אל תוך הקודים החברתיים והוא מופיע בדילמות הכי קשות של אסור ומותר. חז"ל מספרים שכאשר אשת פוטיפר "התלבשה" על יוסף וגם כמעט הצליחה,
האמא, מספרת לנו הפסיכולוגיה, נמצאת במקום ראשוני יותר. היא מכניסה אותנו אל תוך השפה, אל אפשרות התקשורת, אל האפשרות בכלל להיות. לא סתם קוראים לשפה המקורית של האדם שפת אם. זה נכון שיש שפה וכולם מדברים אותה, אבל האימא גורמת לנו להבין את השפה כפי שאנחנו מבינים אותה, כל אחד ואחת בשינויים הקטנטנים שלו ושלה.
ככה גם אפשר להבין את המושג "אמא אדמה". בזמנים האלה, בהם הקשר עם האדמה עצמה נהפך כבר לעניין אידיאולוגי, מתחדדת יותר התחושה הבסיסית שמתוארת במושג הזה. האדמה היא האפשרות שלנו לעמוד, להיות על משהו יציב ולא לצוף באוויר. האדמה היא המקום שממנו מגיע אלינו האוכל וממנה נובעים מים חיים. האדמה היא הנוף שלנו, והיא הדבר שתוחם את האופק שלנו. התרבות, החוק וכל מה שמתרחש, כולם חשובים מאוד, אבל הכול נובע מהבסיס הכולל כל: האדמה, אם כל חי.
בשפת הקבלה, האימא היא ספירת הבינה, היא התבונה, היא הלב, היא עולם החירות. החירות היא המקום שבו אין לסטרא אחרא (הצד האחר, המתנגד לעצמיות של האדם) רשות או יכולת להפריע וללכלך אותנו. פעמים רבות, כשניגשים לעשות משהו מרגישים סוגים שונים של התנגדות. כל מיני קולות מתעוררים ומנסים להפריע ולומר שלא כדאי לעשות את זה, ובשביל מה, ומה הוא עשה בשבילך שככה אתה עושה לו? ומה יגידו? ומה אתה יודע בכלל? עזוב, לך לישון. במצב של חירות, האדם הוא חופשי להיות מי שהוא, לעשות מה שהוא מבין שנכון לעשות; הוא אחד עם עצמו.
החירות היא מצב של היות עם האימא. ניקח דוגמא קיצונית. תינוק על יד האימא שלו הוא האוצר בעצמו. כל מה שהוא עושה שווה זהב, וכל שטות שהוא מפיק זה מרגליות. הוא בלע את האוכל - מקסים, הוא פלט - זה נפלא. אם הוא עומד - תראו איזה יופי, אם הוא יושב - תראו איזה מוכשר, מתגלגל - כבר בגיל כזה?! מדהים, אני חייבת לצלם, לשדר אותך ביוטיוב, שכל העולם ואשתו ידעו איזו תופעה מופלאה יש בעולם הזה. יש אלוהים! והוא שוקל בסך הכול ששה וחצי קילו.
על יד אמא כל מה שאנחנו עושים זה טוב, איפה שאנחנו נמצאים זה המקום להיות בו, ואיך שאנחנו נראים (שנייה אחת, היא מנקה את הלחי שלי עם טיפת רוק) זה פשוט מעולה. אבל מה לעשות, כולנו גדלים ואנחנו כבר לא תינוקות החוסים מתחת לסינור של אמא. עם הזמן החברה מסביב, הבוס בעבודה, המפקד בצבא, בן או בת הזוג, הבהירו לנו שאנחנו בהחלט לא אלוהים, ואף אחת לא מתפללת שנעלה במשקל. מה עושים? איך מגיעים אל החירות?
כדי להיות בחירות צריך לחזור אל האימא. לחזור במובן העמוק. הזוהר מדבר על כך שעיקר הכוח שיש לכלה, עיקר היופי שלה, הוא מזה שהאימא שלה משאילה לה בגדים (הקדמת הזוהר, דף ב' עמוד א'). לכלה אין בגדים משלה, אז אמא שלה מביאה לה בגדים. מכאן אפשר להבין שהזוהר אומר לנו שהאמא שלנו מעבירה לנו את הטעם שלה, את הסטייל שלה, את המידות שלה, את הסגנון שלה. היד שמנענעת את העריסה היא הקובעת את מה נאהב ואת מה נדחה. כאשר דבר מה שמוצא חן בעיניה עובר מול העריסה היא מנענעת אותה בנעימות, אך כשמשהו מעצבן אותה התינוק ירגיש ויזדהה.
כאן בדיוק מתעוררת הבעיה, זו שלא הזכרתי עד עכשיו: המתח שמתעורר בין האמא לבין הצאצא שפרס כנפיים: לא מתאים לי הבגדים שלה! אני לא אוהב את הסגנון שלה! היא מיושנת, אנחנו לא באותה מידה בבגדים, יש לי תואר שני באוניברסיטה ולה אין בכלל בגרות. ואני, בכלל, דומה לאבא שלי.
אבל כמו הרבה פעמים בזוהר, הבעיה היא תחילתו של הפיתרון. הזוהר מדבר גם על הצד הקשה והמתוח שיש בבינה – הלוא היא האימא (זוהר חלק ג, דף סה, עמוד א). ממנה מגיעה גם הביקורת שאותה אנחנו יונקים עמוק לתוך הבשר והדם שלנו, וההגנות שהיא בונה סביבנו נהפכות לפעמים בעינינו לחומות של כלא. לפעמים נראה לנו שהיא מלבישה אותנו בבגדים לא מתאימים, מאכילה אותנו באוכל שלא מזין אותנו, ובמקום לתת יציבות היא מערערת את עצם קיומנו. הבעיה הגדולה היא שאי אפשר לברוח מכל מה שהיא עושה לנו, כי זה עמוק בתוכנו ולאן שלא נלך היא איתנו.
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מט) מסביר שהפתרון הוא להחזיר אליה את כל המתחים והדינים הללו, שיוצאים ממנה. להמתיק את המרירות של אותם מתחים יחד איתה. לא לעזוב את האמא אלא רק לחזור אליה, עם כל המתחים. אולי בצורת דיאלוג, ואולי פשוט להיות ביחד. לראות את ההבדלים בין הדורות, את המקום אליו התפתחנו לעומת המקום שממנו יצאנו, ולזהות את הדרך שהובילה משם לכאן. לעשות את זה מתוך הבנה של השונות, ובכל זאת להיות ביחד; להסביר לעצמנו שאנחנו מעשירים את הסיפור המשפחתי בכיוון נוסף, אישי. לראות שהכול מגיע מהאמא וחוזר אליה כי אמא מבינה הכול, אמא זה אמא, והיא באמת מדליקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם