תודה לעולם הבא: נימוסים נוסח רבי נחמן
רבי נחמן אמר שלהגיד "תודה" זה להיות בעולם הבא. כי העולם הבא זה הדבר האמיתי, והדבר האמיתי יכול להיות כאן ועכשיו, רק תן לו לקרות. רוני בר לב הולך על נימוסים והליכות סטייל גן עדן
במציאות היומיומית הנימוס הזה של סליחה, בבקשה, תודה - נראה לנו כבר פאסה לגמרי. כשמישהו פונה לחבר ושואל אותו מה השעה, הוא לא יטרח ויקדים: סלח לי, במחילה, אפשר שנייה להפריע לך? אלא פשוט ישאל: "מה השעה?" או, בתוספת הגדרה ספציפית של הפעולה שהשואל מצפה ממנו לעשות: "תגיד, מה השעה?" או אולי אפילו בנימה של בקשת קירבה שיש בה קצת בוטות: "בואנ'א, מה השעה?".
למעשה, אם חבר יפנה אלינו בנימוס, אפשר יהיה לראות בזה סוג של ריחוק. בשיח היומיומי, כשחבר אומר תודה בסוף משפט זה לרוב כרוך בנימה צינית, ובעצם הוא מתכוון לומר: "וואלה, תודה שהתייחסת אליי, למה מי אתה חושב שאתה?"
נראה שהמציאות בשטח מכתיבה מצב שבו בין חברים אין מקום למחוות מהסוג הזה. הרי אנחנו חברים, אחים בדם! מה, אני צריך להתחנן בשביל שיזיז את עצמו? יאללה, זוז כבר! וככל שהאנשים קרובים אלינו יותר כך מחמירה הבעיה. שותפים לדירה, זוגות נשואים, כל חברה שהיא קבועה וממוסדת, יש בה את הפוטנציאל של לקיחת המצב החברתי, הזוגי, כמשהו מובן מאליו, כנתון במציאות. ברור שיש דברים שצריכים לקרות, ברור שמישהו צריך לעשות אותם. אני עשיתי את זה, אתה תעשה את זה, בלי בבקשה ובלי סליחה, הרי אף אחד פה לא עושה טובות.
הבעיה העמוקה שמתעוררת פה היא לא חוסר נימוס גרידא. עם זה, כנראה, אפשר להסתדר. הבעיה היא שהאירועים המתחוללים בין אנשים מאבדים את העוצמה שלהם, את התוקף שלהם, את ההפתעה והסערה שבהם. כשהיחסים בין המשתתפים בסיטואציה מובנים מאליהם, אז גם הסיטואציה בעצמה נעשית מובנת מאליה. כולה ארוחת ערב לאור נרות, כולה נשיקה, כולה חיים, כולה מוות.
איבוד העוצמה של האירוע יכול לבוא בכל מקום בחיים. ראיתי סרטון על חיילים אמריקאיים בעיראק שמסיירים במסוק ומזהים קבוצה של אנשים שכנראה נראו להם חשודים. הטייסים ירו למוות ב-12 עיראקים, ביניהם היו לא חמושים וצלם עיתונות. אני לא נכנס פה לשאלה אם הירי היה מוצדק או לא מוצדק, או לשאלה מה הם עושים שם בכלל. מה שתפס אותי היה פרוטוקול השיחה של הטייסים, שנשמע כמו שיחה בין משתתפים במשחק מחשב שבה הם צוחקים על ההרוגים ומעודדים זה את זה להמשיך לירות.
יחסי המלחמה הכול כך ברורים הביאו את הטייסים הללו לקהות חושים כזו שאינה מבחינה בעוצמת האירוע, לא מבחינה שמדובר כאן באנשים שמתים להם מול העיניים, ושמה שהם עושים עכשיו זה להרוג. זו באמת דוגמה קיצונית הלקוחה מאירוע קיצוני, מלחמה. אבל גם בחיינו הפשוטים נראה שישנה בעיה של זליגת העוצמה מתוך האירועים. הם מאבדים את החיות שלהם, וכדי להיות מופתע צריך להקצין למקומות ביזאריים.
בנקודה הזו צריך לחזור ליסודות היחסים שבינינו לאחרים ובינינו לבין עצמנו. הקבלה מדברת על שתי מידות עליונות שמהן יוצאים שני מסלולי התנהגות, הכרה והתנהלות: האחד של אהבה והשני של יראה. אהבה היא עמדה רכה, של חיבור, התמזגות,
רבי נחמן הרבה להדגיש ולהמחיש עד כמה צריך להקדים תמיד את היראה לאהבה. תכל'ס, זה לא נשמע מתאים לרבי נחמן לדבר ככה, כי לכאורה צריך לזרום כמו נחל, לצעוק כמו חיות, להיות בשמחה תמיד, לא לפחד, לרקוד, אז מה הקטע עם היראה? הקטע הוא שרבי נחמן זיהה שאי אפשר לזרום כמו נחל אם לא קפאת לפני כן, אם הערנות והחשדנות כלפי הסחף אינן נוכחות. אל כל סיטואציה צריך לגשת בזרות, בערנות, בלי הנחות מוקדמות, ורק ככה לא תדרוס את מי שלפניך, את הסיטואציה כולה, ואת עצמך.
נראה לי שאפשר לאמץ את המודל הזה וליישם אותו בפרטים הקטנים. גם אם זה חבר הכי טוב, לפני שאתה מזיז אותו, תעצור שנייה, אולי אתה מפריע לו? אולי הוא נמצא דווקא כאן, באמצע המסדרון, בדיוק לפני מסך הטלוויזיה - בגלל סיבה מסוימת? אולי הוא נמצא שם בלי קשר אליך ולהפרעה שהוא גורם לך? אולי הוא יצור עם התנהלות עצמאית שלא קשורה אליך בכל שנייה נתונה? ואז, ללא ציניות, אתה פונה אליו, "סליחה?". ואם אתה באמת חבר אפשר גם לברר אם הכול בסדר.
קטע חזק נוסף, שבזמן האחרון מורה ברסלבי חשוב בשם הרב ארוש עובד עליו בלי הפסקה, זה הקטע של "תודה". על כל דבר תודה. הרב המשעשע הזה מספר על הכיור שלו בבית, שבכל פעם שהוא שוטף ידיים הוא אומר "תודה" על הכיור. כמה הכיור הזה עוזר לו בחיים, מה הוא היה עושה בלי הכיור הזה, כמה נחמד לו עם הכיור הזה. ואיזה טוב ה' שעשה את העולם הזה ככה שיהיו בו כיורים כאלה נחמדים, וכו' וכו'.
רבי נחמן דיבר על כך שלהגיד "תודה" זה להיות בעולם הבא. אמרת תודה, אתה בגן עדן. כי העולם הבא זה הדבר האמיתי, והדבר האמיתי יכול להיות כאן ועכשיו, רק תן לו לקרות. לך תחיה את החיים באמת, עם כל התוקף והעוצמה שיש בהם. כשמכירים תודה או שמים לב למישהו אחר באופן עמוק, זו ההזדמנות לחיות את הסיטואציה באופן מלא. הדברים הרבה יותר חזקים כשמדובר במישהו שאתה חושב שאתה מכיר כבר שנים, שאין בו דבר שיכול להפתיע אותך. שים לב, יש כאן יצור אחר, ויש ביניכם חוויה שלא מהעולם הזה.
האתגר הגדול באמת הוא להתנהג בכבוד ולשים לב לעצמך, הבנאדם שהכי מוכר לך. העצה של רבי נחמן היא קודם כל יראה, רספקט. תביט במראה או סתם תהיה לבד ותחשוב: מי זה אני, מה הוא רוצה, איך אפשר לעזור לו, מה מפריע לו, מה נחמד לו, מה הגבולות שלו. אחר כך, אהבה. סליחה, אפשר להציע לך כוס קפה? ואל תשכח לשאול כמה סוכר הוא רוצה, בפעם הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם