דרוש שדכן: רבי נחמן מביע תמיכה במוסד השדכנות
עצם רעיון המכנה המשותף בין גבר לאישה מקורו בדמיונות מתעתעים שאנשים מוצאים כדי לברוח מההכרה בפער האינסופי ביניהם. רבי נחמן אמר שבגלל זה חייבים שדכן
זאת מציאות די בעייתית. התלות בגורם זר לנושא כל כך אינטימי, כל כך גורלי, קשה לעיכול בשבילנו. איך בנאדם אמור להיות ביחד עם מישהי שמישהו אחר בחר לו?
מאז, הרבה דברים השתנו. בזמנים המודרניים אנשים מכירים את בני הזוג שלהם מהלימודים, מהעבודה, מפייסבוק, או סתם כי ראו אותם איפה שהוא. באופן כללי, נראה שאנשים נוטים למצוא את דרכם באופן עצמאי. הם מקבלים בעצמם את ההחלטות, מחשבים לבד את השיקולים וגם אם הם נעזרים בחבר לטובת יצירת הקשר, בעצם מדובר בעזרה חיצונית ולא מהותית לקשר עצמו.
ג'רי סיינפלד שואל "מה זה בעצם 'דייט'?", ומשיב: "זה בעצם ראיון עבודה שנמשך כל הלילה". הפגישות בין נשים לגברים הפכו עם הזמן לפרוצדורה עם להט של ראיון עבודה. בדיקת התאמה ויעילות מערכתית. אפילו הדובדבן שבקצפת, האלמנט הרומנטי שנמשך כל הלילה, גם הוא נכנס לתוך הבדיקות והמדדים. בקיצור, "בואי לא נעשה מזה סיפור גדול", כפי ששורר אביתר בנאי.
הבעיה הקשה בעסק הזה היא שהקסם הקדום אבד מן הסיפור שבין איש ואישה. השחרור המיני מוטט חלק נכבד מהרומנטיקה והחד פעמיות של המפגשים בין גברים ונשים. ללא הדעות הקדומות והמסורת שאבדה מותר כעת הכל, ואין חידוש גדול כל כך במפגש בין המינים.
רבי נחמן מברסלב, שמדבר תמיד על הסוד שנשאר סוד גם אחרי שגילו אותו, מבקש להחיות את הפלא הגדול שבמפגש הבין מיני. הוא אומר שהמתח המיני אינו תוצאה של האיסור והמקום שבו עוברים על האיסור. זאת לא איזושהי פריצת גדר ועבירה על החוק. המתח המיני נוצר מכך ששני הצדדים שונים לגמרי זה מזה. לפי ההבנה הזו לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא את מי שחי אחרת לגמרי ממך, כי בלאו הכי כל ההתחברויות בין אנשים הן התחברויות בין הפכים.
המכנה המשותף, נקודות הדמיון, הטעם והבחירות
רבי נחמן מבין שההתחברות עצמה נעשית לא במקום שבו השניים דומים או שווים, אלא דווקא במקומות שבהם הם שונים, מהופכים זה לזה. דווקא בדברים שבהם הם חושבים הפוך זה מזה, מתנגדים, נלחמים - זהו המקום שבו הם מתחברים. החיבור הזה הוא פשוט חיבור אחר: לא של דמיון, אלא של השלמה. השלמה שתמיד מתערערת, כי בסופו של דבר ישנו תמיד אותו חיכוך בין רצונות מנוגדים, מצבי רוח משתנים שאינם מתואמים.
הערעור המתמיד הזה נושא בחובו את האפשרות למתח המתמשך בין איש ואישה. יסודו בחוסר ההבנה העמוק שיש ביניהם, בהכרה המתגבשת ומתפרקת, ושוב חוזרת ומתגבשת - שלעולם, אבל לעולם, אי אפשר להבין את הבנאדם הזה שלידי עד הסוף. כל הבנה היא חלקית, כל דיבור מובן עד רמה מסוימת, אבל, משום מה, הבחורה הזאת מוצאת חן בעיני.
רבי נחמן מזהה את האלמנט שמותח את הקו הזה שמחבר בין אותם גופים שונים ומשונים כ"דעת". הוא טוען: "הדעת משדך כל השידוכים, כי כל השידוכים הם שני הפכים, והדעת הוא המתווך בין שני הפכים" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, פט). הדעת היא האפשרות לחבר בין דברים שונים, הפוכים. אפשר להבין את התהליך של הדעת כדינאמיקה של תזה, אנטיתזה וסינתזה. כלומר, רעיון אחד, עמדה מנוגדת והחתירה להשלמה שביניהם.
אבל רבי נחמן, כמו מקובל, מבין את אלמנט הדעת כהיבט של לימוד התורה. הלומד לא מבין את מה שהוא קורא, זה חסר, לא ברור, חלקי, סותר את עצמו. אבל הלומד לא מתייאש. הוא ממשיך, הוא גמר את הנושא הזה, עובר לנושא אחר, ובנושא השלישי הוא מוצא פתאום את ההיגיון שמנחה אותו כיצד להבין את מה שלא הבין קודם. זוהי דינמיקה של חיבור בין דברים רחוקים, המתאפשרת רק מתוך עמדה של סבלנות עמוקה ופתיחות בכל רגע נתון לחיבור ולזיווג.
לפי רבי נחמן, חייב להיות שדכן בכל סיפור של התקשרות בין אנשים. לא רק כדי להניע את התהליך, אלא לאורך כל הקשר: על מנת שבאמת יתרחש מפגש, צריך להיות שם שדכן. אבל השדכן הזה לא מתעסק במחיקת ההבדלים בין האנשים, אלא בחיבור ביניהם. בכך הוא גם מגביר את האינדיבידואליות של כל אחד מהצדדים, ובד בבד מעצים את המתח והקסם שבין בני הזוג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם