תקוע בדרום סיביר: יומן מסע ברוסיה הנידחת
המטייל אדם שחף ממשיך את מסעו ומגיע לעיר הסיבירית חבארובסק, מגורש מבית מלון אחד, מוצא חוברות זימה בלובי של מלון אחר, ומתוודע לחייהם של הצעירים בעיר ההזויה
מעל יומיים וחצי אני מעביר ברכבת, בכרטיס הכי זול שיכולתי לקנות, ובכל זאת, רוב הזמן לא חלקתי את החלל שלי עם אנשים אחרים. בהתחלה לא היה כל כך נעים. איתי בתא היה זוג מרפובליקת טובה, במרכז אסיה. היא עצומה והוא קטן, קצת כמו אלמנה שחורה ובן זוגה ביש המזל, ולמרות מימדיו היה נדמה שהוא מסוגל לאהוב אישה שבאה במימדים כמו שרק זוגתו באה.
בכל אופן, הם עצמם לא היו בעיה. הם אפילו כיבדו אותי במיני חטיפים. אי הנוחות נבעה מהיותם לא היחידים
לעיר הארורה חבארובסק שבדרום סיביר הגעתי בעשר וחצי בלילה, עם וודאות קלושה בדבר מקום לינתי. חיפוש אחר קורת גג ללילה בעקבות מקום עליו שמעתי מספר-מדריך ארור העלה חרס, כי המוסד אינו בנמצא. יודעי דבר טענו שלהעביר לילה ברכבת זה בסדר, ובכל זאת היה לי קשה לקבל זאת. נועצתי באנשי הבטחון של התחנה והם הפנו אותי למקום שמראש ידעתי שהוא יקר ללא פרופורציה.
בדרכי חשתי צורך לשבת, ולנשום עמוק. אוהל לא יכולתי לפתוח באמצע העיר, וממש לא התחשק לי לשלם חמישים דולר ללילה באחד ממלונותיה העלובים של עיר ארורה זו. בישיבתי פגשתי בשלושה רוסים משמנה וסולתה, דוברי אנגלית שוטפת, שניים מהם בדיוק חזרו משנה אקדמית בשנגחאי. הם הובילו אותי למלון, שם גיליתי ששום הון שבעולם לא ישכנע את הפקידה לעשות לי צ’ק אין, כי יש לי בעיה עם הדרכון. מתברר שמי שתלה את השלט האדום הגדול בגבול קיאכטה - אלטאן בולאג שאומר: “זרים, בבקשה הירשמו במשרד ההגירה בתוך שלושה ימי עבודה מכניסתכם לרוסיה” ממש לא התלוצץ. כנראה שסרג’, הבחור שעל ספתו גלשתי באירקוצק, נתן לי עצת אחיתופל כשאמר שזה לא חשוב להירשם. אף מוסד מוכר ולגיטימי לא יכניס אותי בשעריו עד שאתקן את הפאק הקטן הזה עם הממשלה.
הייתי במצב פחות מנוח: הייתי בלילה, בעיר לא מוכרת, לא יודע איפה לישון ואם בכלל יש מלון שיסכים לתת לי מיטה. הפתרון הראשון שיכולתי לחשוב עליו היה לגשת לאינטרנט קפה ולמצוא מידע על חבארובסק. אז הלכנו לשם, אני ושלושת חברי השמנת שלי.
אמרתי להם תודה ושלום ושאני אסתדר, ואשקר אם אומר שלא קיוויתי שיארחו אותי, אך לאו. אל הרחוב החשוך יצאתי לכיוון המלון המדובר, לא לפני ששני אנשים טרחו להזהיר אותי מכל מיני פרחחים שעשויים לארוב לי בפינות אפלות, ושאם חלילה אני נתקל בהם - לא לדבר, פשוט להמשיך ללכת.
אז את דרכי אני עושה בלילה, בעיר לא ידועה, נושא שני תיקים ונראה כמו צב המשחר לטורף, לא יודע באמת מה לעשות. ברגע מסויים אני מחליט לוותר על עניין המלון ופשוט לישון ברכבת, עם כל תחושת הנחיתות המתלווה לכך, ואז בנס אני פוגש בשלישייה אחרת, פחות שמנת יותר בירה, ומצטרף אליהם. שתי בחורות ובחור נראו לי פוטנציאל סכנה נמוך. שיחה איתם הורידה אותו אף נמוך יותר. הם גם חיפשו מקום ללילה וידעו על אחד, ואני, כמיה לחברה, הצטרפתי.
תוך שנייה אנו מוצאים אדם שיהיה מוכן לקחת אותנו, ומתברר שבמקום די רחוק ממרכז העיר. אנו נוחתים בפונדק נכלולי, מהסוג שמוכן לארח אנשים בלי דרכונים, כנראה בדיוק מה שהייתי צריך. הדודה שבקבלה מסכימה להכניס אותנו בהיסוס מה, ובתנאי שנתנדף בשמונה בבוקר, כי זהו מלון של אנשי צבא וזה לא נראה טוב. ואיך נראה המקום מבפנים? רצפת שיש סדוקה, רהיטים מרופדים בורדו ובז’ וערימת ירחוני זימה מתחת לשידת הטלוויזיה בלובי. כל מה שהיית מצפה למצוא במקום המספק שירותי מין בתשלום.
למרות שכבר פסקתי בחוש השיפוט שלי שאין מדובר באנשים מסוכנים, עדיין הייתי נתון לחששות. בזמן שהבנות הלכו לקנות בירה ודג (רוסיה או לא?) איליה, הבחור, ואני חיכינו להן ובדמיוני חלפו תרחישים לא נעימים בהם אני משמש בתפקיד הקורבן של מגוון נעשים נפשעים. הן נכנסו לחדר, ואני עדייו בשלי, מדמיין עצמי בורח משם עם או בלי הכסף, ונזכר שזה ישאיר אותי באמצא הלילה במקום שאני מכיר אפילו פחות.
החדר ששכרנו התחלק לשניים, והם, שראו אותי מתבוסס במחשבות, הניחו לי לנפשי בחדר ופנו לחדר השני לצחוק בינם לבינם. רגע לפני שסגר את הדלת, איליה זרק לי שאין סיבה שאתבודד, כי אני מטייל וחלק מהטיול זה לדבר עם האנשים.
עשר דקות אחרי כן התעשטתי והבנתי שבאופן הגיוני אין סיבה שאחשוש, כי אין מדובר בסכנה ואני סתם מחמם את עצמי. נכנסתי לחדר השני והצטרפתי להווי. מהר מאוד שתי בבנות הלכו לישון ואיליה ואני ניהלנו שיחה של שעתיים ברוסית ואנגלית רצוצות, שלי ושלו בהתאמה. הוא התפלא על נוכחתי בעיר אותה הוא רואה כמקום בו הוא נולד, עובד, ויום אחד גם ימות. הוא גם הזכיר את אותן חבורות פרחחים שמחפשות צרות ובמיוחד לעשות צרות לזרים ואפילו ליווה את ההסבר בתנועות ידיים מרשימות. מוזר שלא פגשתי באף חבורה שכזאת. באווירת הייאוש הזאת שאלתי את עצמי את אותה שאלה: מה לעזאזל אני עושה בחבארובסק?
שעתיים שינה בלחץ ונאלצנו לזוז. אני, הלחוץ לזוז בשעה שמונה לשם מניעת סיבוכים, מנסה לזרז שלושה אנשים רגועים, שיודעים ששמונה זה לא באמת שמונה. לבסוף יצאנו משם ולקחנו אוטובוס לכיוון מרכז העיר. שם גיליתי אילו אנשים אדירים זכיתי להכיר. את איליה כבר הצגתי. איתו היו מרינה וסאשה. מלאי הומור ושמחת חיים, ועזרו לי כשהייתי ברגע קשה. הם סייעו לי למצוא את המלון במחיר הסביר וגם שם הפקידה האדיבה בקבלה שלחה אותי לעשות שולם עם רוסיה, ואפילו כיוונה אותי למשרד הממשלתי הרלוונטי.
סיפורה מרתק: בחורה בת עשרים ושתיים, אם לשניים, גרושה, בעלת דוכן לממכר סבונים בקניון ומבלה אחר צהריים פנוי בחרת יחפן שכמותי. במקור היא מעיירה ליד סנט פטרסבורג אך גרה בימינו עם אביה בחבארובסק. היא זו שהעלתה את הרעיון ששימש אותי יום לאחר מכן, לשכור דירת חדר, כי אולי זה יהיה מעט פחות כואב בארנק. אחרי הפיצה נפרדנו יפה לשלום וכנראה לא נתראה יותר לעולם, פשוט כי זה כוחה העצוב של המציאות.
אותו יום עתיד הייתי להיפגש עם שרה, ובגלל שבמשך הזמן הקצר בחבארובסק נמאס לי מכל הלבד הזה, ממש רציתי להיפגש איתה כבר. את הזמן הנותר עד לפגישתנו העברתי בקפה אינטרנט, ובשמיים קודרים הלכתי לאסוף אותה מהרכבת, למרות שלא תיאמנו זאת מראש, בתקווה שנתקל אחד בשני בתחנה. בזמן המיועד לא הצלחתי למצוא אותה, אך מהר מאוד הבנתי שהרכבת שלה התעכבה. הבעיה היתה שגם בזמן העדכני לא הצלחתי למצוא אותה. תרחיש הגיוני בתחנות הרכבת הגדולות ועמוסות האדם שברוסיה.
השמיים קודרים, וכבר מאוחר, ואני צריך לבחור אם ללכת למלון או לדירה שמרינה סידרה לי. אני בוחר במלון. יושב בשירותים, נח, רצוץ, מתכונן לסיים את הלילה או היום הארוך הזה, ולפתע מקבל הודעת טקסט משרה. האם אני עדיין במלון בו כתבתי שאני נמצא?
המשך הרפתקאותיו של אדם שחף ברוסיה - בשבוע הבא בערוץ התיירות
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם