השוטר שחטף אותי: יום הזוי במחוז היהודי ברוסיה
אדם שחף נוחת עם ידידתו בבירוביג'אן שבמזרח הרחוק הרוסי, מוצא כתובות ביידיש, פסל של שלום עליכם ובית כנסת נידח, וגומר במושב האחורי של ניידת משטרה. יומן מסע
אותיות עבריות מעוותות מככבות בשלט האומר את שם התחנה: “ביראָבידזשאנ”, ומזרקה מעוטרת במנורה בכיכר מקבלת את כניסתנו לעיר. תחושת זיקה זולה מציפה אותי. שרה הצמאה ישר ניגשת לרכוש כוס קבס, מין בירה שחורה רוסית שעושה לי קבס. שיחה מתלקחת עם הרוכלת. נו, מתברר שהיא - איזו הפתעה - יהודיה, ובתה בדיוק חזרה מחמישה חודשים בירושלים שם למדה עברית. בלי לחשוב פעמיים היא מצלצלת אליה ומפילה אותה ואותי לשיחה מביכה. “אה, את מדברת עברית, איזה יופי. אהבת את הארץ? יופי!”. וכל זה לא משנה, כי פרץ תחושת הזהות למקום סיפק בדיוק את הצורך שעוררה לפני זמן לא רב חבארובסק המנוכרת.
תחנתנו הבאה היתה בית הכנסת הקהילתי, שהיה סגור אותו היום, ורב הקהילה שלו נעדר מטעמי חופשה. קיבל את פנינו בחור מבוגר שהכניס אותנו לבית הקהילה היהודית. במשך שעה וחצי יצקתי עובדות יהדות במאגר הידע של שרה, דבר שהשרה עייפות רבתי בקרבה. זאת אני מסוגל להבין, למרות העובדה שהשתעשענו בקריאת יידיש והשוואתה לגרמנית, תארו לכם.
משם לצהריים באזור השוק. תפוחי אדמה, גרגירי כוסמת, חביתיות רוסיות בשמנת. עולם שונה של טעם, רוסי. סעודה שהיתה ערבה לחיך אך סתמה את הגולל על כל תחושת עירנות לשעה הקרובה, והביאה למנוחה מכוננת על כר דשא ציבורי, מה שיהפוך את כל הסיפור מעניין הרבה יותר.
תארו לכם, שני זרים שוכבים על כר דשא בעיר, מרחק יריקה מפסלו של שלום עליכם. שוטר צעיר שניגש לבדוק במה מדובר, חשד שמא מדובר בשכרות של אחר הצהריים. מכיוון שהוא זוטר להחריד ולפיכך טיפש יותר מכלב תחש, מקרה כגון זה הפליא אותו והותיר אובד עצות. חשיבה ממושכת מביאה
בשלב זה התעורר בי החשש ששוב אני עשוי להידפק בידי ממשלתה של אמא (רוסיה), ושרה מיהרה להתנצל כיוזמת הרעיון. חששי זה התפוגג כשרישום שמותינו וביקורת הדרכונים יתלווה לאמרת “אטה נורמלנה” מהקצין, בתגובה לפרצופינו המבוהלים.
מעז יצא מתוק, וקצין המשטרה, ששמו אנדרי, החליט לקחת אותנו לסיבוב בעיר בניידת המשטרה הממורטטת. ברשימת היעדים נכללים שתי כנסיות, היכל הקונצרטים המקומי, נהר ביג’אן, בית כנסת קטן וחם. את שתי הכנסיות שרדתי בקושי. נשים מבוגרות שהקדישו חייהן לשטות, המסבירות ברוסית על דיוקני קדושים מעונים הן לא כוס התה שלי. השאר היה נחמד. הכי מוצלח היה הביקור בבית הכנסת והשיחה עם הרב המקומי, בדיוק כשהסתיים שיעור תורה בווידאו על מקרן, שהמורה שהעביר אותו נמצא בארץ הקודש. העולם משתטח, תומאס פרידמן צודק.
בדיוק ברגע בו תהינו שרה ואני שמא חסרה לאנדריי השוטר עבודת שיטור אמיתית, הוא אמר שצריך לזוז והתעניין באופן חזרתנו לחבארובסק. בתמימות מחליאה השבנו "טרמפים". אכן טעות היתה זו, כי אנדריי פסק שלא יהיה כדבר הזה כל עוד ידו בדבר. וידו אכן היתה. אל תחנת הרכבת לקח אותנו, ושאף לדחוק אותנו לאחת ממוניות השירות, לא לפני שחילק מזכרות וסיפק מספר תמונות מוצלחות בתוך הניידת ועם כובע משטרה.
אל מונית השירות סירבנו להיכנס. אם כבר אונס, אז ברכבת. מה משובבת היתה התגלית שלרכבת נותרו רק כרטיסים יקרים יותר ממונית השירות, אבל ניחא. כאיש משטרה יסודי מינה אנדריי שניים מאנשיו כדי לוודא שאנו עולים על הרכבת בכל מחיר. הם, כאנשיו המסורים, מילאו את הפקודה ביסודיות. הם ממש לא הסתפקו בכך שהצגנו כרטיסים לרכבת, ותמיד שמרו טווח של חמישים מטר לכל היותר מאיתנו, שמא נמרה את פיו של הבכיר. למתקשים להאמין, בסוף כתבה זו קיימת תמונה המתעדת את אחד מהם עומד מחוץ לקרון הרכבת, מוודא שאנו ישובים ולא קמים ממקומותינו, עד תחילת תזוזתה. כך קרה שזכינו בעל כורחינו לטעום גם מדובשה וגם מעוקצה של משטרת בירוביג’אן. אמנם זכינו לראות יותר מתיירים אחרים, מפני שהיינו עצמאיים, אך מאידך בגלל אותה עצמאות, טעם מריר של כפייה נלווה לכל הפרשה.
בערב, בעודנו מטיילים ברחבי חבארובסק, סיפרה לי שרה על המשפחה ואני גמלתי לה בסיפורים מצחיקים מתקופת השירות הצבאי. שיחה לילית מעניינת בעיר חסרת חן. ביום האחרון מרגישים את הסוף באוויר. איזה כיף, עוזבים את חבארובסק הארורה.
עוד טיול קטן, אני משיג תלאי בדוגמת דגלה של רוסיה, אנו חוזים בנהר האמור העצום, מחזירים את המפתח לדירה, אוכלים לביבה מטוגנת במילוי תפוח אדמה באזור השוק. קונים אוכל לנסיעת רכבת בת לילה אחד ומגיעים לבסוף לתחנה. הנסיעה לוולאדיווסטוק עוברת ביעף: ארוחה מוצלחת, שיחות טובות, חברים אוזבקים חביבים חולקים איתנו את הנסיעה, שיני זהב ושומה על הסנטר.
"שלוט על המזרח" הוא פירוש שמה של וולאדיווסטוק, שמסמלת בעיני מזרח רחוק מאוד. כל כך רחוק שכאשר דמיינתי את עצמי נוחת שם, פחדתי שאאלץ לאחוז במעקה שמא אפול לתהומות עצומים. אך דמיון ומציאות לחוד. אנו יורדים מהרכבת והמקום מרגיש כמו כל מקום אחר. בתמונה תיירותית למדי אנו מצטלמים על רקע שמה של התחנה, כי זו האחרונה בתחנות המסילה הטרנסיבירית.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם