הכל יאדה יאדה: איך הפך סיינפלד מכלומניק לבודהא
אחת המורות הרוחניות החשובות של ימינו נוהגת לומר לתלמידיה שסיינפלד הוא "הסאטסנג שאחרי הסאטסנג". זיו ארדמן תפס את השידורים החוזרים הבלתי נגמרים כדי לתהות על הקשר בין ג'רי לבודהא
באחד הפרקים של סיינפלד נקלע ג'רי לדילמה. הוא יוצא עם בחורה יפיפייה ומושכת והכול הולך למישרין. הוא אפילו מתחיל להתבדח עם חברו, ג'ורג', על כך שהפופיק של אותה בחורה משמיע בלילה קול מוזר, והחיקוי הקבוע של אותו פופיק, "הלו! לה לה לה!", הופך להיות נכס צאן ברזל של שני החברים הנפגשים בבית הקפה השכונתי. אז חלה התפנית הדרמטית - החברה מגלה את קיומה של הבדיחה אודות הפופיק שלה, ומציבה בפני ג'רי אולטימטום: ויתור על הבדיחה המטופשת, או ויתור על מערכת היחסים שלהם.
הבחירה של ג'רי לא מאחרת לבוא. הוא מעדיף לשמר את הבדיחה ולוותר על הבחורה.
ההומור בפרק המתואר נבנה סביב מתח מופרך זה שבין מערכת יחסים רומנטית ובין בדיחה. ואכן, עבור רובנו מדובר בשני מושגים שאין מה להשוות ביניהם. עבור רובנו מערכת יחסים רומנטית היא בעלת חשיבות רבה ולא נוותר עליה בקלות, בוודאי שלא בשביל לשמור על הזכות לספר בדיחה. עצם הרעיון פשוט מצחיק. אך כאמור, לא כך הדבר בעולמו של סיינפלד.
אז מהו אותו עולם, בו חיים גיבורי סיינפלד? ראינו שזהו עולם שבו מערכות יחסים רומנטיות אינן מקבלות את החשיבות והמשקל שהן מקבלות אצל רוב בני האדם. אם נתבונן מקרוב על עולם זה, נראה שלא רק מערכות היחסים מאבדות משקל, אלא שכך קורה למרכיבים רבים אחרים בחיי האדם המוכרים לנו.
העבודה היא דוגמה נוספת. כל גיבורי הסדרה מתייחסים אליה באופן מרוקן מכל תוכן, מלבד היותה הזדמנות להנאה או לתעלולים ממזריים. ג'רי של הסדרה הוא קומיקאי, קרמר הוא יזם/מובטל, איליין כותבת שיווקית העובדת עבור בוס מטורף, וג'ורג' מבטל את זמנו במשרדו שבאיצטדיון הינקי'ס (או במקום הזוי אחר ממנו יפוטר שוב בקרוב). אך אין זה משנה מהו הג'וב ומה עושים בו. המועקה המתלווה למושג העבודה בחיים של רבים מאיתנו, היא זו שלא קיימת אצל קבוצת חברים זו.
אם נפרוט את המושג "עבודה" בחיינו לסדרת המחשבות והאמונות בהן אנו מחזיקים לגביו, נוכל להבחין בעובדה המהממת, לפיה גיבורי סיינפלד אינם חושבים מחשבות אלה לעולם. "אני חייב לעבוד", "אני חייב להגשים את עצמי", "בלי עבודה לא אוכל להיות מאושר", "העבודה היא דבר מעיק", "הלוואי שלא הייתי צריך ללכת לעבודה", "בלי עבודה חיי יהיו חסרי משמעות", "בלי עבודה אשתעמם ואשתגע". כל אלה הן מחשבות ואמונות נפוצות בתרבות שלנו, ולכן הן נמצאות גם בראשנו. אך לא בראש שחי בעולם סיינפלד.
את המושג שהזכרנו - "מערכת
אחרי שראינו כיצד אפשרי עולם בלי שני המרכיבים המנטליים המרכזיים של חיינו, הנזקקות לאהבה ופחד ההישרדות, נוכל לגלות איזו מחשבה אחרת נעדרת מהעולם הסיינפלנדי: מחשבת הבדידות. ג'רי, ג'ורג', איליין וקרמר, למרות שהם חיים בגפם ו"נכשלים" תמידית ביצירת קשר אינטימי של ממש, אינם מתלוננים על בדידות ואינם מדוכאים בעטיה. נוכל לומר שהמחשבה "אני בודד" אינה מופיעה בראשם. מחשבות האשמה והבושה "אני לא בסדר", "עשיתי מעשה שאין עליו סליחה", "אני אגואיסטית" ו"אני רע" נעדרות אף הן, וכמותן לא קיימות גם הטינה הנצברת כלפי הזולת, הנחיתות, וגם לא פחד המוות.
ומה עם רוחניות? מה מקומה בעולם סיינפלד? נכון, גם היא לא קיימת, או לפחות לא בצורת רעיונות ומחשבות. "אני צריך להתחבר לרגשותיי", "עליי לדעת את אלוהים", "אני צריך להיות שלם עם עצמי" - כל אלה הם סיבוכים לא נחוצים בעולם שבו שאר מחשבות ה"אני" המציקות אינן קיימות.
עולם סיינפלד, אם כן, בולט בייחודו לא בגלל מה שיש בו, אלא בעיקר בגלל מה שאין בו. מה החוכמה, תגידו. הרי זוהי סדרה קומית, מצב דרמתי דמיוני שאין קשר בינו ובין המציאות. אך מהי המציאות? האם היא נסיבות חיינו – היחסים, העבודה, עברנו, עתידנו, או שהיא המחשבות שיש לנו על אודות כל אלה?
הבודהיזם מספר לנו על האפשרות להתעוררות רוחנית, שמשמעותה סופו של הסבל המנטלי שלנו. מורים רוחניים רבים תיארו התעוררות זו על פי מה שאין בה, ולא על פי מה שיש בה. היעדר מחשבות של צורך באהבה, היעדר מחשבות על פחד הישרדות, היעדר מחשבות ביקורת ושנאה, חוסר עיסוק בעבר ובעתיד - כל אלה, לדבריהם, הם מאפיינים של מצב החופש.
אך אפילו זה לא מדויק. לא היעדר המחשבות הוא החופש, אלא מידת החשיבות שאנו מייחסים למחשבות אלה. מידת האמונה שלנו בהן. מחשבת צורך או מחשבת פחד שאין מתייחסים אליה כאל אמת או מציאות, אלא רק כאל בדיחה, מאבדת את הכוח שהיה לה, לכאורה. כשג'ורג' מעיד על עצמו שהוא "מובטל מקריח שגר עם ההורים", אך מתייחס למצבו בבדיחות דעת אינסופית וללא כובד ראש, האין זה ביטול כוחן של מחשבות הסבל? האין זו, בעצם, תמצית עולמו של סיינפלד?
כאמור, נמנעו המורים הרוחניים מלתאר כיצד נראים החיים כאשר האדם משתחרר מהאמונה במחשבותיו. המשורר רומי כתב על כך שירים, הבודהה שתק והגיש פרח, מורי הזן אמרו שאצבעם רק מצביעה על הירח ואינה הירח עצמו. אם נצפה ב"סיינפלד" נוכל, אולי, להבחין בכל זאת בכמה מהאיכויות שנשארות כשמחשבות הסבל אינן תקפות: הקבלה העצמית הבלתי מותנית, החיים ברגע הנוכחי, הידידותיות והקלילות, הספונטניות, והרבה הרבה הומור. כל השאר? הרי זה יאדה יאדה יאדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם