טבילה קפואה: מסע באיי המזרח הרחוק הרוסי
המטייל אדם שחף ממשיך את מסעו במזרח רוסיה, ומגיע לבדו לאי הקטן פוטיאטין. לאחר טבילה בים יפן הקפוא הוא זוכה לאירוח ארמני חם: הצגת סרטי פורנו ואלימות בטלפון הסלולרי
רוסלן היה האנטיתזה לטיפוס החשוד. נוירוכירורג, שייך לכת הבהאית, אב טרי לתינוקת, שעוצר בדרך לקנות עבורה חיתולים. אנו מעבירים שעתיים של נסיעה יחד ומשוחחים בעיקר על הכת הבהאית. כאדם מאמין הוא כבר הספיק לעלות לרגל לחיפה, למקדש הבהאי.
בהגעתנו לבולשוי קמין אנו עוצרים בתחנת דלק ומחכים לידידתו ז’ניה. כשתגיע, אנו נכנס לעיירה דרך שביל משובש, הדלת האחורית של העיר. רכבו הפרטי של רוסלן יחצה אפיק לא קטן ויפגין יכולות אמפיביות מרשימות, וז’ניה תספר אגדה עממית על המקום: לפני שנים רבות אביר עשוי ללא חת עשה דרכו לא רחוק מכאן, כאשר לפתע נתקל במכשפה שהותירה בפניו שלוש אפשרויות: אם ילך שמאלה ימות לבטח, אם ילך ימינה סוסו יברח, ואם ילך ישר יגיע לבולשוי קמין. מה חבל שלא סיפרה על בחירתו של האביר.
הביקור בביתה של ז’ניה נראה מוצלח מרגע לרגע. קודם כל מקלחת, מה שבהחלט לא הזיק לי. מיד לאחר מכן פוטמתי בארוחה טובה. משם להתכונן, כי הולכים לים. נוסעים לכיוון החוף, ובדרך מסבים המקומיים את תשומת לבי לכיוון הנמל המקומי, בו ניתן להבחין בסנפיר של צוללת גרעינית מציץ מבעד למים.
החוף הוא לא בדיוק חוף, הוא יותר כמו מזח בטון ממנו רוסים גברתנים צוללים למים בניתור קל. קצת לפני חונה רכב עם דלתות פתוחות, ממנו בוקעים צלילי מנגינה אלקטרונית מלווה בשירה ברוסית. שלוש בחורות רוקדות לצלילים המזוויעים, מרוות עצמן בכוסיות וודקה אשר מונחות על דלת תא המטען.
לב, הבן הגדול מאלו שבאו איתנו, קופץ למים בטבעיות מוחלטת. אחריו גם ז’ניה משילה את השכבות שמעל לבגד ים וקופצת למים ללא היסוס. אני לוקח את הזמן, ושוקל את העניין בכובד ראש. הרגע יצאתי ממקלחת, אני חושב, וחוץ מזה, זה ים חדש לגמרי לקפוץ אליו - ממש לא הים התיכון, שזה עניין של מה בכך. זה כמעט ים יפן. רק לאחר התגרויות חוזרות של ז’ניה, שהופנו לאגו הגברי שלי, הסכמתי לקפוץ. ההחלטה התגלתה כמוצלחת, למרות שתחתוני הבוקסר שגנבתי פעם כמעט החליקו ממני לגמרי, כמעט מותירים אותי חשוף, כמו שלצערי רק מעט בחורות ראו.
בהמשך הביקור נלך לראות טקס מקומי של סיום מלחמת העולם השנייה, נעשה ביקור במוזיאון הימי המקומי, ז’ניה תלמד אותי מאסה של מילים ברוסית שיעשו לי כאב ראש, והכי חשוב - גם איך לעשות עגורי אוריגמי.
באחת השיחות שלנו שאלתי את ז’ניה איך היו החיים בברית המועצות, בתור אדם שהיה בוגר לפני נפילת הגוש. תשובתה היתה פשוטה: לא היו אלה חיים מדהימים, לא רמת חיים גבוהה במיוחד, אבל מצד שני טוב, כי לא ידעו יותר טוב. דבר
בירורים שעשיתי עוררו בי חשק להגיע לאי פוטיאטין, אי קטן לא רחוק מהיבשת, כשישים קילומטר דרומית לבולשוי קמין. ז’ניה משאילה לי מפה של האזור ומנחה אותי איך להגיע. שני אוטובוסים ,הצטיידות מזון באמצע הדרך, ואני בעיירה בה מצויה המעבורת. עשרה רובל המעבר, זיל הזול, והנה האי נראה באופק הלא רחוק.
אני מחלק את שהייתי לשניים: תחילה צעדתי צפונה, שוקל האם לטפס על נקודת השיא של האזור, שהייתה על פי תצפית גסה מיוערת. אני מחליט לנסות ומוותר, כשהשיחייה הנמוכה מטילה ווטו על הפעולה. למוד ניסיון שלא להתקוטט עם היער אני ממשיך עם השביל לצפון האי ומגיע כעבור שעה. נחמד שם, ואני נח שם וממשיך הלאה, דרומה, כי הכף הדרומי משקיף כולו על ים יפן, שלדברי אנשי המקום יש בו אגם ופרחי לוטוס. כאני מגיע לשם, אינני רואה פרחים יוצאי דופן, אך פוגש חבורת נערים המחליטים לסייע לי להקים אוהל. אחרי שעה קלה אני יושב באוהל ולא מבין איך יצא ששוב אני מטייל לבד, בהתחשב בעובדה שהגעתי לוולדיווסטוק כדי לטייל עם שרה.
בבוקר שאחרי אני פוגש בשלישיית אנשים חביבים: שתי בחורות ובחור. הבחור, שנראה שמוצא פיו יציב דיו כדי להסתמך עליו, טוען שפריחת הלוטוסים זה נחמד, אבל רק בשנה הבאה, כי אנו כבר בשבוע שאחרי. אכן, צדק הבחור, כי לא ראיתי אחד לרפואה בכל האי.
הם באו לבלות כאן כמה ימים, מתברר, ואני צועד אתם לעבר מפרצון קטן במערב האי. כשחול הים תחת רגלינו אנו נפרדים קצת, לשם מרחב מחיה. אני מוצא עצמי יושב לבד וחושב מחשבות חדשות שטרם הכרתי, תהיות ברמה קיומית. מה אני עושה פה? כלומר, לא כאדם על פני הכדור, אלא כאדם שחף, פה ברוסיה, מטייל. בשביל מה זה טוב? איזו תועלת אני מפיק מכך? מה זה ישנה אם אחזור מחר הביתה? אני מתכוון ברצינות לחזור אותו היום לבולשוי קאמין, למרות שלא אראה את הכף הדרומי, ומתנה זאת עם עצמי בטבילה בודדת בים יפן. תוך כדי אלה אני מניח את הראש ולאט מניח לעצמי לנוח. מנוחה כזאת כבר חודשיים לא היתה לי. יושב בחוף הים ולא עושה כלום, ויש שיגידו שזה גם משהו.
אני מקיץ. אחת הבחורות שפגשתי לפני כן ניגשת אלי ומתחילה לשוחח. אני מבין שוויתרתי על בולשוי קמין להיום, ואשאר עוד לילה בפוטיאטין. אני טובל במי קרים שגורמים למיחושי ראש וואזניים ועייפות שרירים לא טבעית, אך נהנה מכל רגע, ונותן לעצמי להתייבש. לאחר מעשה אני יושב לקשקש עם השלישייה. הבחור הרציני, מתברר, מכיר את ישראל יחסית טוב, וכשאני מתפאר בפניו על יופיו של הנגב הוא באמת מבין על מה אני מדבר.
האי פוטיאטין בנוי ראש וזנב שמשתלשל דרומה. זנב המעוטר משני צדדיו, המערבי והמזרחי, במפרצונים יפהפיים, מופרדים ביניהם בצוקונים חדים בני כמה עשרות מטרים. רוחב הזנב אינו עולה על קילומטר בקטעים הצרים, להערכתי. לאורך השביל אני פוסע, חולף מפרצון אחר מפרצון, "בוחטה" ברוסית, ומתקדם לעבר היעד. כל זאת אני עושה בשטח מיוער אך נוח להליכה, המסוכך עלי מהשמש הקופחת. שילוב מרהיב של ירוק, אדמה בהירה וכחול כהה וטורקיז במים הרדודים.
באורח כמעט פלאי אני מגיע לפסגת הכף בשעה שבע בדיוק. מרוצה על הערכה מדוייקת ופנורמה מדהימה אני נושף את אוויר המקום מלוא ראותיי, מלא סיפוק. באופק נראה קובץ סלעים המתמר מעל פני המים אז זה הכל. זהו ים יפן, בתמונה שעושה עמו חסד אדיר. כשהשהייה במקום ממצה את עצמה אני פונה צפונה חזרה, להתיישב באחד המפרצונים שראיתי.
כשהחושך כבר לא מאפשר להתקדם אני מתיישב במפרצון בו איני השוכן היחיד. חבורת נופשים מזמינה אותי לשתות עמם תה ומציעה לי חטיפי תמנון תוצרת בית, להם אני מסרב בנימוס. הם מציגים לי סרטון מרשים במצלמה דיגיטלית המראה את התמנון ביש המזל - תמנון מרשים וגדול מימדים, לדבריהם עשרים קילו משקלו.
אחרי שינה מועטה אני קם לבוקר לח, שיתחיל יום מתוזמר היטב, בו נדמה שהכל בויים ביד אמן. אני מקפל את האוהל הנוטף ומתחיל הליכה עוד בחושך קל לעבר המעבורת. ערפל כבד נחת על האי, וסיפק אווירה מסתורית. אני מספיק להנות מיופיין של רשתות כורי עכביש מקושטות בטל ולהגיע לאתר המעבורת סביב תשע בבוקר.
ערפל כבד חוצץ בין עיני לבין כל דבר הנמצא מאה מטר ממני, ולמרות זאת אני מזהה את דמותה המטושטשת באתר. אני מאיץ צעדי לכדי ריצה תוך כדי הידוק רצועות התיק, ורץ כמו שרק בצבא רצתי (לרכבת). אני משחרר צעקה למפעיל שיחכה רק רגע לפני הרימו עוגן, וזה עובד. אני מספיק להגיע בשניות האחרונות, ואני מסופק ברמה שאינה פרופורציונית. הרי חסכתי רק עיכוב של שעות לכל היותר. אך באותם רגעים הייתי פגז המשוגר מתותח, קליע הנורה מרובה, חץ מקשת, הנסיך הפרסי המספיק לקפוץ על הספינה בסוף השלב הראשון במשחק. הייתי טיל מונחה שפגע במטרה, הזרעון הבודד שמצליח לחדור לביצית. הגזמתי, אני מודה, וברגעים שאחרי גם חשבתי איך אנסח את כל זאת כשאשתף את כולם. בקיצור, תחושת התעלות מופרזת.
ההפלגה הקצרה אינה מאכזבת אף היא: הפלגה בערפל כבד מאוד, בים שקט. חרטום הסירה חותך את מרקמם המשיי של המים והופך לערבול של גל ירכתיים. התחושה הכללית של תחושת הזיה. הספינה מרחפת בחלום, במציאות מוגבלת גודל. רק לאחר חצי שעה חוף נראה באופק הקרוב המאוד, פחות משלושים מטר מאתנו.
חיש קל קפצתי מהמעבורת וצעדתי לכיוון תחנת האוטובוס. בדיוק יצאה מונית שירות לעיר הבאה, פוקינה, ואני הספקתי לעלות עליה. בפוקינה זכיתי להמתנה בת חמש דקות ועליתי על אוטובוס לבולשוי קמין. מהדרך שלחתי הודעה לז’ניה שאני מגיע. במהלך שלושת הימים שלי באי היא דאגה לי.
הדרך חזרה לוולדיווסטוק הייתה קרנבל אמיתי - עם ארתור, אבגוסטה, וחברם המלחין שאיני זוכר את שמו. משום מה, ארתור מצא לנכון להראות לי מול עיני אישתו, לא פחות, סרטוני אלימות ופורנו קשה ממיטב האוסף שיושב על הטלפון הנייד. אולי זה קטע ארמני. כשהגענו, ארתור ואבגוסטה הזמינו אותי לתה ועוגיות, ואני האחרון שיסרב, אף שהייתי לחוץ מעט בזמן. ארתור הרגיע אותי, ואמר שאחד מחבריו ייקח אותי לתחנת האוטובוס, שם הייתי לפגוש את שרה ולנסוע לפסטיבל.
בסוף שגילה שחברו כבר במצב שתוי, הוא החליט להזמין לי מונית וגם לשלם עליה, ואף הגדיל לעשות וביקש ממני לשלוח לו הודעה שהכל בסדר. הכנסת אורחים רוסית - כבר ציינתי שלא היה כדבר הזה?
עם שרה אני נפגש בתחנה כשהיא מלווה במאשה, חברתה. מפאת חוסר זמן, אני אפילו לא מפקיד את חפצי המיותרים בתחנה. עם כל הציוד אני פונה לפסטיבל ויהיה בסדר. בקרוב נגלה שלהגיע לשם זה קלי קלות - אוטובוס לא פראייר וטרמפ עם מישהי מהדמויות הניהוליות של הפסטיבל וחברתה. ולא סתם, זה פסטיבל ללא תשלום כניסה.
אנו מתמקמים בזריזות עם האוהל, לא מבזבזים זמן, וניגשים לבמה. וההופעות - ישר כח לעם הרוסי על מסורת של שירת עם מוצלחת. אוסף של אנשים רגועים וטובים התכנס שם לשמוע אוסף של אמנים שבהחלט יש להם מה להציע על הבמה. בלטו לטובה מספר הרכבים: אחד כלל שלוש בחורות שסיפקו קולות רקע מגוונים ומתוזמנים היטב, אחד ניגן סווינג קצבי שהקפיץ את כולם לרחבה, זמר בודד גם גיטרה וכריזמה שהספיקה כדי למלא את הבמה, שר ברוסית ועושה את זה כל כך טוב שאני מצליח להבין מה הוא רוצה לומר, ולסיום: הרכב שהצליח לשלב מוזיקה קצבית עם ליווי של מלודיקה, שהוסיפה הרבה גוון.
הלכנו לישון בשתיים לפנות בוקר, אחרי בערך ארבע שעות של מוזיקה, עייפים ומרוצים. את התיק שלי השארתי בחוץ, כיסוי הגשם יעשה את העבודה. יעשה? טוב אז זה לא בדיוק כיסוי גשם זה כיסוי לנסיעות. מי שכן עשה את העבודה זה הגשם, שלא הפסיק לרדת רצוף משלוש לפנות בוקר ועד שתים עשרה בצהריים. התיק שלי נרטב עד לשד עצמותיו, מותיר אותי עצוב כזאטוט בן חמש שבזה הרגע איבד בלון, החליק ופתח את הברך.
מצליח להתגבר, שרה ואני מקפלים את האוהל, ומגיעים בטרמפ לעיר, שם אנו קונים כרטיס למעבורת לאי רוסקי, בו נרבוץ באפס מעשה במשך שלושת ימי עצלות נוספים, ונחזור לוולדיווסטוק. מכאן, אני רוצה להגיע לסין באוטובוס. למחרת היום אתעורר מוקדם בבוקר ואסע ברכבת פרברית, עם רוסים של פארברים, ובערב, בניגוד מושלם, אסע באוטובוס עירוני צפוף בחארבין, בדרך להוסטל, ללילה ראשון בסין.
אדם שחף מטייל, מצלם וכותב בלוג על מסעותיו.
> לכל פרקי יומן המסע "מונגוליה אהובתי הסוררת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם