בין הספירות: משישה מיליון לל"ג בעומר
את 50 ימי העומר ממליצה החסידות לקחת בבודדים, לתת לכל יום את המקום שלו. רוני בר לב מציע לנסות לספוג את המספר הבלתי נתפס, ששה מיליון, בדרך דומה
זיכרון השואה בתרבות הישראלית אוגר בתוכו המון עובדות, נתונים ומספרים. כך וכך קהילות נמחקו, כך וכך יהודים, כך וכך ילדים, כך וכך מחנות - ועוד ועוד מספרים. מרוב מספרים יש תחושה שהאירוע נעלם בתוך חוסר היכולת להכיל את הסבל. בסרט של שפילברג, "רשימת שינדלר", נעשה ניסיון קטן להתמקד בדמות אחת של ילדה, שהובלה אל ההשמדה. בתוך השחור-לבן של הפריים בולט המעיל האדום של הילדה, שנותר על גופה לאורך הסרט, עד שנגמר הסיפור שלה וגם הלאה ממנו, הוא המשיך לבד יחד עם שאר רבבות אלפי הבגדים שנאספו מכל היתר.
הבעיה היא שגם אם לרגע הצלחנו להיות בפוקוס על סיפור אחד, על פרצוף אחד, זה עדיין מותנה במשפט שמלווה אותנו ומתפרץ לתודעה מיד אחר כך: רואה את זה? כאלה היו עוד מיליונים. אי אפשר לברוח מהמספרים העצומים הללו. הם צבועים בדם ומפיהם נשמעות זעקות שאי אפשר להשתיק. מה עושים איתם? איך אפשר להישאר איתם מבלי להתפרק לחתיכות?
נראה לי שספירה עתיקה של העם היהודי, ספירת העומר, יכולה ללמד קצת על האלמנט הזה בתרבות שלנו בכלל. ואולי יש בה, בספירת העומר, כדי לשמש כמכשיר לספיגת החיים שלנו, לרבות החלקים הפחות נסבלים שבהם.
לכאורה, ספירת העומר היא אירוע שמכוון לסוף שלו. סופרים מחג הפסח עד לחג השבועות חמישים יום, שבסופם אנחנו אמורים לקבל תורה. לכאורה, כל הימים שבאמצע הם בגדר זמן המתנה, שהדבר העיקרי שיש לעשות בו הוא להמתין לסיומו, אלא שבחסידות מסבירים שלספירת העומר יש משמעות עצמאית. הם גורסים כי הספירה היא דבר בפני עצמו, לא דבר מה אמורפי ששוכן בין תאריך אחד למשנהו.
כל יום בספירת העומר הוא יום של בדיקה: עד כמה אני מוכן לקבל תורה חדשה. מה היה לי היום הזה ואיך אני הולך איתו הלאה. כל מספר שנוסף, כל יום שעובר הוא חתיכת חיים, שמצטרפת אל שאר הימים. יש ימים שיכולים להפוך את כל המשמעות של הימים הקודמים, יש ימים שמקבלים משמעות לפי הימים שהיו כבר. המספרים עוזרים לייחד כל יום לעצמו, כל שבוע לעצמו. היום הזה הוא בעל מספר משלו, עם סדר משלו ומשמעות שרק הוא נושא.
לספור את היום זה לקחת את מה שהיום
וככל שאני מקפיד להכניס את אירועי היום שלי לתוך אותה ספירה, כך הספירה הזו אוצרת את החיים שלי: היא אוספת אותם והופכת אותם לאוצר. האירועים מתלכדים ומקבלים את הצורה שלהם, ואפשר לקבל אותם, קשים או רכים, לשחק איתם ואולי אפילו לחייך לעומתם.
ככה, אחרי כמה שבועות של ספירה, כמו אותו פרק זמן שבין היציאה ממצרים ועד לקבלת התורה, אני עומד עם "יומן" עמוס. ספרתי את הימים שלי, לא נתתי להם לחלוף על פניי. עכשיו אני מוכן לקבל תורה.
נראה לי שבאותו עיקרון אפשר להשתמש גם בספירה הנוראית של קורבנות השואה. הספירה לא צריכה לשמש כדרך להגיע אל התוצאה הסופית, אל מה שהיה אמור להיות הפתרון הסופי, אלא כתהליך נפשי עמוק של התייחדות והתעוררות.
כל העובדות והנתונים והמספרים אינם פרטים יבשים: הם סימוני חיים. מצבות של בשר ולא של אבן. אולי כדאי לעבור מאותו מיצג של אסון כולל לצורה של אבל פרטי, אישי. אבל שנותן את המקום והזמן להיות עם האסון, לראות את עצמי בתוכו, ככל שאני אכן בתוכו. המוות, על שלל פרצופיו המפלצתיים, אמנם נחת על ראשי הקורבנות מבלי שהם נשאלו, אבל לנו יש את החירות לחוש אותם בקצב שלנו, לפי הדופק האישי שלנו, של אנשים שרוב האיומים שהיו מנת חלקם של הקורבנות די רחוקים מהם.
פרויקט אחר של שפילברג מתמקד אף הוא בסיפורים בודדים. מדובר ב"קרן להיסטוריה ויזואלית של ניצולי השואה", האוספת עדויות מעשרות אלפי ניצולים ברחבי העולם מאז 1997. סיפורי הזוועה, התקווה וההצלה שבים ונחווים מחדש, ומקבלים את מקומם בזיכרון הקולקטיבי. אמנם מטרותיו של הפרויקט הן תיעוד, חינוך והנצחה, אבל נראה לי שעצם הפעולה של הסיפור והספירה עושה עבודה חשובה מאוד לטובת הספיגה המאוחרת של האירועים הקשים.
הפעולה החוזרת, המונוטונית הזו, של ספירה וסיפור עשויה בעצם להוביל מהלך נפשי של תנועתיות ופירוק של הקיים לטובת עריכתו מחדש. זהו מהלך של לחדול מהניסיון להדביק את הנתונים זה לזה ולנסות לראות אותם חוברים יחד לכדי האסון הגדול שהתרחש. כל סיפור חושף טפח על הסיפור האחר, וכולם יחד מגלים על כולנו מי אנחנו ומה נמצא מאחורינו. ככל שנהיה ביחד עם האסון באופן שמתאים לנו ומתיישב לנו על הלב, חווה את כל הצער בפרטנות אך לא מתוך איום, כך נוכל להתמודד איתו באופן מפוקח, שילמד אותנו איך ממשיכים לחיות וכיצד יוצאים להמשך הדרך חזקים יותר וקשובים יותר, ומוכנים לקבל חיים חדשים ותורה חדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם