איש גדול-קטן: אודטה משיבה אש
איך מטפלים ביעילות באנשים מעצבנים ומעליבים, מה עושים עם הצרבת שלא עוברת, אזהרת אספירין וקטע ומצחיק מצחיק שעושה לנו המוח שלנו. לגזור ולשמור
לא ממש הבנתי את טקטיקת ההקסמה שלו. הרי כל הפגישה הזו נועדה כדי לשכנע אותי לעבוד איתם, אז בשביל מה? בהתחלה עוד סבסדתי. יאללה, חשבתי לעצמי, נעביר אותה. אז התעלמתי מההערות המחורבנות שלו כמו שמתעלמים מנפיחה באמצע הטרקלין: לא שמעתי, לא הרגשתי, לא הרחתי. אבל ככל שהבלגתי, תדירות ההערות רק גדלה וברגע מסוים הסבלנות שלי לברחשים האלה נגמרה. שתלך כל העסקה לעזאזל, היא הרי אף פעם לא טובה יותר מהאנשים המחוברים לה. ומכיוון שזה היה המצב, החלטתי להשתעשע: למה שלא אשים לו בגלוי את כל הזבל שלו על השולחן? המהלך הזה תמיד מאוד מפתיע את האנשים האלה, שעושים חיל רק בגלל שהזולת המום מכדי להגיב. אז הפכתי לו על הראש את כל הסיטואציה, בלי לעשות חשבון שהזובור שלו הולך להיות מול מנהלת החטיבה.
'שמע', אמרתי לו מחויכת, בעודי שותה בפה קטן מהקפה, 'אני הולכת לספר לך משהו שממש שווה לך לדעת: אתה יושב איתי בפגישת עסקים, וכדי להשיג לעצמך עסקה יותר טובה, כל הזמן אתה זורק לי חכות'. ופה חזרתי בפניו אחת לאחת על כל ההערות המרושעות שלו. יש לי זיכרון של טייפרקורדר לשיחות, ובאמת נאספה שם ערימת גללים גדולה בשביל חצי שעה. 'ואתה יודע מה', המשכתי ללא רחמים, אבל בגוון קול מאוד משועשע, 'בעודך יושב וחושב שאתה מקטין אותי כדי לייצר אותי מאוימת, אני יושבת מולך, ומצלמת אותך במצלמה קרה: שלאק-שלאק-שלאק-שלאק. כל ניע ריס, הערה, גוון קול והבעת פנים שלך - נרשמים אצלי פה' - הצבעתי על המצח שלי - 'בקופסה. ואני מודיעה לך באחריות, שרק מי שקטן-קטן זקוק להקטין את הזולת למידותיו. ומכיוון שכך, זה פשוט לא באינטרס שלך לחשוף בפניי, יריבה עסקית שלך, לדעתך, כמה אתה חלש ומפוחד. בכל פעם שאתה מקטין לי את הערך ככה סתם, ללא סיבה, אתה חושף בפניי את הנתון הזה על עצמך. לא חבל? אתה כמו כלב שמשחק פוקר ומכשכש בזנב שלו בטירופים. שלוט על הזנב שלך'.
ויי , אדוני, איך הוא התייבש. הוא התפדח עד העצמות. בעיקר בגלל שזו הייתה אמת כל כך פשוטה. קמתי ללכת, נפרדת משניהם בנעימות גדולה - כי בשלב הזה, לי כבר היה דווקא מאוד נעים. 'לא, לא הבנת, לא התכוונתי', הוא עוד ניסה לנפנף את הסארחה, אבל היא כבר עמדה איתן בינינו: גדולה, מוחשית, עבה. והמנהלת שלו, לא נושמת, מקופלת מצחוק מתחת לשולחן, על הרצפה. 'בטח, מוצ'ק, שלא התכוונת', הבאתי לו נעיצה אחרונה. 'לא התכוונת להיתפס. אתה רואה? לזה אני דווקא מאמינה'.
כ-20 שנה סבלתי מצרבות חזקות', סיפר לי י.כ. 'משנת 1970, אז השתחררתי מהצבא, ועד 1990. לא הייתה לי שום איכות חיים. לא יכולתי לאכול אוכל מטוגן, על פלאפל או על כוסית לחיים יכולתי רק לחלום. אסור זה ואסור זה. וכל הזמן צרבות ובחילות. לפעמים הייתי קם באמצע הלילה מרוב בחילות. כל הבדיקות לא העלו שום ממצא שהצריך טיפול פולשני או התערבות כירורגית. ושום תרופות - פרמקולוגיות, אלטרנטיביות, בבליעה או בשתייה - לא עזרו לי. אחרי 20 שנות סבל קיבלתי את ההמלצה הזו מכמה מקורות, ומכיוון שלא היה לי מה להפסיד, הלכתי על זה. לאכול מדי יום, במשך שבועיים, בבוקר, על בטן ריקה, בננה אחת בוסר ירוקה. אחרי שבועיים, לא תגידי יותר זמן, הצרבת שלי פשוט נעלמה, ויחד איתה נגמרו הבחילות והטעם הרע בפה. תודה לאל, כבר 20
בתי שכדאי לפרסם את השיטה'. אז הנה, אני מפרסמת.
ואם בצרבת: אל תיקחו על דעת עצמכם כדור אספירין אחד ליום כדי לדלל את הדם. כי ללא ייעוץ
והשגחה רפואית זו סכנת נפשות. מחקרים חדישים הראו שהחומר המדלל את הדם מופרש מהגוף רק לאחר עשרה ימים. כדור יומיומי, בהרבה מדי מקרים, הוא פשוט מינון יתר. שלא לדבר על הצרבות, האולקוסים והדימומים הפנימיים שהוא עלול לגרום. לכו להתייעץ עם הרופא לפני נטילת התרופה הזו, למרות שהיא נמכרת ללא מרשם.
כן, עתיק ועדיין מצחיק. וזה הולך ככה: הרימו את כף רגל ימין מהרצפה ועשו איתה כמה סיבובים באוויר, בכיוון השעון. עכשיו, בזמן שאתם עושים זאת, ציירו באוויר את הספרה 6 עם יד ימינכם. כף הרגל תשנה מייד את כיוונה ואתם לא יכולים לעשות כלום כדי לשנות את זה.
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, טיפים? שלחו מייל עבור אודטה: odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם