דרך הלב, גרסת ימימה
כשימימה מדברת על הבנה דרך הלב, היא מתכוונת לקו דמיוני נסתר שעובר בין כל שני אנשים. אין בו מילים, אין בו הבנה של השכל, יש בו רק חיבור פשוט, של אדם מול אדם
פתאום קורה משהו. מישהו אומר משהו שמצית אש, כהרף עין אנחנו עולים על מוקש ומתחיל בלגן. המידע כבר לא עובר בפשטות מצד לצד. מישהו דרך על נקודה רגישה, השני הגיב בתוקפנות, ועכשיו איש מאיתנו כבר לא זוכר על מה דיברנו. המטרה של השיחה כבר איננה, ובמקומה יש מטרה חשובה יותר: לבדוק מי צודק.
אין יותר נחת, הנועם כבר איננו גם כן, ועכשיו יש רק שני אנשים נוהמים, מנסים לצדוק בכל מחיר. אני מקשיבה לו, אבל רק כדי לדוג מתוך המילים שלו את ההוכחה שהוא טועה. הוא, מצדו, מקשיב לי דרך אותה מסננת. הוא מדבר עם עצמו, מול הראי מסביר למה הוא צודק, ואני בתמורה מדברת עם עצמי ומסבירה למה דווקא זו אני שצודקת כל כך. ככל שאני רגישה יותר, בוגרת יותר ומתבוננת טוב יותר במצב, כך אני מבינה אותו טוב יותר. כך אני עוד יותר צודקת.
וכך גם אצלי. ככל שאני יותר שקועה בסרט הפנימי שלי, כך, בהתאמה, מתגברות הוראות הבמאי הפנימיות שלי. ככל שאני יותר בסרט, כך חשוב לי יותר לצדוק. כשאני מעלה בעיני רוחי את השיחה אני שומעת את עצמי מדברת בקול צלול ובהיר, במשפטים מדויקים להפליא, ואילו את קולו של האחר אני שומעת כמו הגי'נג'י הגמד בהיֹה היה. נבזי וחסר חן. המוח שלי מוסיף לו נקודות
עם הזמן הבנתי שלא כדאי להיות צודקת. עדיף להיות חכמה. במקום להיות צודקת, התחלתי להבין. גם לאדם האחר יש חיים, גם לו יש נסיבות, גם הוא פגיע. את הצדק המתלהם עם הטון התוקפני החליפה הבנה. אני מבינה אותו. אחרי הכול, הוא בעצמו במצוקה, כך אני מבינה, ומסבירה את זה גם לאחרים שמתעניינים וגם לכאלה שלא. ואז אני עלולה לכלות את זמני בניסיון להבין למה עשה הצד השני כך או אחרת, למה אמר, איך הוא חושב ומה הוא מרגיש. ההבנה הזאת, היפה ונעימת הסבר, היא בעצם תחליף זול לצדק הישן והתוקפני. לשניהם אותה מטרה, לצמצם את האחר ולהגדיל אותי. אם אני מבינה אותו, אני טובה ממנו. ניצחתי.
ימימה מלמדת אותי "להבין את האחר דרך לבו". זה לא ממש ברור. איך אפשר להבין מישהו דרך הלב? ללב אין היגיון. מה יש להבין דרך הלב? להבין את האחר דרך לבו, משמעו לא להבין את האחר כלל וכלל. כשימימה מדברת על הבנה דרך הלב, היא מדברת על קו דמיוני נסתר שעובר בין כל שני אנשים, דרך הלב. אין בו מילים, אין בו הבנה של השכל, יש בו רק חיבור פשוט, אדם מול אדם. כשאני מבינה אדם דרך הלב, אני נוטשת את ההבנה הפשוטה הארצית לטובת הבנה אחרת, בלי מילים.
ממילא אינני יכולה להבין אף אחד אחר. לא באמת. התרגום ביני לבין אדם אחר הוא אינסופי ומייגע. עד שאני כבר מצליחה להבין משהו אצל מישהו אחר, הוא כבר משתנה, ועכשיו צריך להבין הכול מחדש. זה מעייף וזה חסר תכלית. במקום זה מציע לי הלימוד לפנות אל הלב. כשאני פונה ללב של האדם ממול, קיצרתי את הדרך. עזבתי את הצדק, ההבנה נשארת מאחור, שתסביר ותבין את עצמה. אין לי זמן להבין, ממילא האדם מולי חי ומשתנה בכל רגע ורגע, תוך כדי שאני עושה עליו עבודת דוקטורט.
חשבתי פעם שזאת חכמה לבדוק ולראות איפה האדם האחר חסר, ואם אצליח לנסח בשבילו איך ההתנהגות שלו חסרה, אצליח לעזור לו ולהתקרב אליו יותר. היום אני מבינה שהחכמה היא לא להבין דבר. אני הכי אוהבת מישהו כשאני מפסיקה להסביר אותו ולהבין אותו, ונותנת לו בפשטות להתקיים כפי שהוא. החכמה היא לבוא אל אדם ממקום תם ופשוט שאין בו הבנה והיגיון, והגדרות והלבשות. לפנות אל מי שממול כאל אדם, כמוני בדיוק. מופרע וחסר וחלקי מצד אחד, וגם שלם, פשוט ואוהב מן הצד האחר.
הדרך הקצרה ביותר בין כל שני אנשים עוברת דרך הלב. דרך שתי נקודות שאין בהן דבר שאפשר לאחוז בו. לא הבנה של שכל, לא הסבר ולא סיפור, אלא חיבור פשוט של אדם אל אדם. הכי פשוט. כל מילה נוספת רק מאריכה את הדרך.
דרך צלחה.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי
פרטים נוספים על הלימוד במייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם