אחת ולתמיד: המילים של ימימה
הטור הזה הוא רק חוויה של לומדת. אני לא מתיימרת לומר כלום בשם ימימה, לא מצטטת מהתורה שלה ובטח לא מלמדת. סיגל אלגרנטי מנסחת תגובה הולמת לטוקבקיסטים האלמוניים
ממש מהשיעור הראשון לא הפסקתי לכתוב מילים ועוד מילים במחברת, וחשתי מייד את פעולתן עליי. הבנתי מספיק כדי להרגיש בבית, ומספיק לא הבנתי כדי להסתקרן. לא חשוב כמה אני מתעסקת עם אותו משפט, תמיד יש לי הרגשה כאילו הרגע שמעתי אותו בפעם הראשונה. בשבילי, ימימה השאירה מאחור רק מילים, ועוד מילים. קשה קצת להסביר את סוד הקסם שלהן, אבל כנראה יש בהן משהו שגורם לנו להתגודד חבורות חבורות, להרכין ראש יחד ולהבין את הסוד.
כשאני מתבוננת במילים של ימימה, ברגע הראשון נדמה לי שהבנתי. משפט ראשון, רצף של מילים. הבנתי. אני מרוצה מהניסוח והנה המילה הזאת, ביחד עם שכנותיה, אצלי בכיס. המוח מבסוט, מגרגר: המשפט בידינו. אחר כך מצטרפת עוד מילה שכבר קצת פחות מסתדרת לי, ואז עוד אחת שמפילה לגמרי את מגדל הקלפים שבניתי. חשבתי שהבנתי, אבל מתברר שלא הבנתי דבר. שוב צריך לקרוא מהתחלה. כאלה הן המילים של ימימה. הולכות ישר, משכנעות אותי לבוא אחריהן לכיוון ברור, ואז - בלי התראה מראש - שומטות לי את ההקשר ומזכירות לי שאני לא יודעת בעצם דבר.
אני שומעת את המילים של ימימה בשיעורים שוב ושוב. מלומדת אחת, ועוד אחת. כל אחת מאירה אותן מכיוון אחר, ובלי ששמתי לב אני יוצאת מהשיעור עם זר של מילים שמלוות אותי בשבוע הקרוב. מדי פעם, כשהחיים עושים לי בלאגן, באה מילה בהפתעה ועושה לי סדר.
פתאום, באמצע ויכוח מיותר באה מילה, טופחת לי בעדינות על הכתף ומזכירה לי שלא חייבים ללכת עם הנקודה הזאת עד הסוף. באמצע יום אפור, כשנדמה לי שהחיים כבר לא יכולים
משום מקום המילה מגיעה, ואל שום מקום ממשיכה אחר כך. באה לרגע קצר, מרפרפת בעדינות אצלי במרחב וממשיכה לדרכה. אין לי שום דרך להחזיק אותה, לאחסן, או לשמר לשבוע הבא. בשנייה אחרי שהשתמשתי בה היא כבר נשמעת עייפה ומשעממת, כמו החדשות של שבוע שעבר. באה, מעירה והולכת. עכשיו צריך להמתין למילה הבאה.
על המילים של ימימה, שעבורי הן קודש, אני מלבישה את שלי, את מילות החול. הכול אני מרשה לעצמי להעמיס: את הסרבול, הבורות והמגושמות. את התלונות והאכזבות ואת השמחות העניות שלי. אני מרשה לעצמי לשים את הגסות והרשעות והתמימות, את הכול אני זורקת לסיר הזה ומערבבת את המילים שלי יחד עם שלה. והמילים שלי, כשהן מתערבבות עם שלה, באורח פלא הן זוקפות קומתן ואז מייד גם את קומתי שלי.
למען הסדר הטוב, פעם אחת ולתמיד: הטור הזה הוא אך ורק חוויה של לומדת, שום דבר מעבר. אני לא מתיימרת לומר כלום בשם ימימה, אני לא מצטטת מהתורה שלה, אני מדברת אך ורק בשמי. לכן, למעלה כתוב השם שלי ובצד מסבירים יפה שאני לומדת חשיבה הכרתית, וממש ממש לא מלמדת. מי שרוצה להמשיך ולכתוב שזה לא ימימה, מוזמן. ככל שהפכתי בסוגיה הזאת מאז שהתחלתי לכתוב כאן, מצאתי אותה בעיקר טרחנית.
לא הייתי שורדת דקה אצל ימימה אלמלא היו מרשים לי, אפילו ממליצים בחום, לקחת את המילים של ימימה, הגבוהות גבוהות, ולטבול אותן בתוך החיים שלי. דקה לא הייתי שורדת, וכלום לא הייתי לומדת. פעם אחר פעם אני לומדת להשתמש בשפתי שלי ולא בשפה של אף אחד אחר. המילים של ימימה והחוכמה שלה הן מלוות דרך, אבל בכל מקרה, איך שלא יהיה, כל מה שלמדתי עובר רק דרך נקודת המבט שלי.
בזכות המילים הגעתי אל ימימה, והמילים הן אלה שמדביקות אותי לכיסא, עוד שיעור ועוד אחד. לפני שהתחלתי ללמוד חשבתי שמילים כבר היו לי מספיק בחיים, ושדי כבר אתן. הן מעייפות, חוזרות על עצמן, חופרות. לא נוגעות באמת עמוק בפנים. מאז הלימוד, מילים כבר לא מעייפות. אפילו שלפעמים הן חוזרות על עצמן, אני שומעת אותן חדשות בכל פעם.
המילים של ימימה לימדו אותי להקשיב, לדייק במילים ולבחור אותן בקפידה. למדתי שכל מילה שיוצאת לי מהפה היא שליחה שלי, שיצאה ממני ונמצאת בדרכה אל החוץ. מרגע שיצאה כבר אי אפשר להשיב אותה אליי, אז כדאי להקפיד ולבדוק טוב טוב אם הלבשתי אותה יפה, אם סידרתי לה את השערות, מרחתי לה לק ובירכתי אותה לשלום.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי
פרטים נוספים על הלימוד במייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם