אם אין אני לי: וריאציות מאת ימימה
יש המון דרכים לקבל כוח מאדם אחר. אפשר, למשל, לרחם על המסכנים, לקנא באלה שיש להם, לעזור "בסתר" או לאסוף מחמאות - אבל ימימה פסלה את כולן. העילה: "יניקה מזולת"
יש את אלה שלא כל כך מצליח להם. לא כמוני, בכל אופן. מסכנים, אני קצת מרחמת עליהם, כי רואים שהם משתדלים נורא. על הדרך, עם הרחמים, אני מקבלת דרכם כמה נקודות על זה שאני יותר טובה מהם, פלוס נקודה בונוס על הרחמים, כי אני בחורה ממש טובה ואכפתית.
יש את אלה שכן מצליח להם. ממש מצליח להם. כמוהם בדיוק אני רוצה להיות. לפעמים אני אפילו קצת מרחמת על עצמי, שלא ניחנתי כמוהם בתכונה או במזל הנכונים. הרחמים העצמיים נותנים לי כמה נקודות של פטור ממאמצים, על סעיף גורל אכזר. אם הם נכשלים קצת, המוצלחים, אז אני מקבלת בסתר (אל תגלו) - כמה נקודות של שמחה לאיד.
ואלה שאני עוזרת להם, כל כך טובת לב אני, בשמחה אני עוזרת, בלי לצפות לתמורה. מדי פעם אני מספרת על זה קצת, כדי שילמדו האחרים שחשוב לעזור לזולת. מתחת לשולחן אני מרוויחה עוד כמה נקודות של גמילות חסדים.
וההוא שהחמיא לי, איזה מדהים הוא. איזו התבוננות צלולה יש לו, כל הכבוד. איך הצליח לזהות את התכונה המדהימה הזאת שלי, ועוד להגדיר אותה ככה. אותו, את כולו, אני שמה בסוגריים ומשלשלת לכיס את הנקודות מהמחמאה, בלי שאף אחד ישים לב.
לפעמים קשה קצת למצוא בפנים כוח. לפעמים אני לא מרוצה, מרגישה חסרה, ולא שלמה. בזמנים כאלה אני הולכת לחפש מקור אנרגיה חלופי. ומה יותר קל מלחפש אצל אחרים? אצלי, אמרתי לכם, הסתכלתי, וכרגע אין. הבור ריק. אז אני מנסה אצלו, ואחר כך אצלו. ככה אני יכולה למצוא את עצמי תרה ומחפשת אצל זולתי הכול מכל וכל: הערכה, קבלה ואהבה, אישור ונחמה.
לפעמים נדמה לי שמצאתי. יש מחמאה מנוסחת היטב, או קנאת סופרים דה-לה שמאטע. ולפעמים, אפילו כשזולת כלשהו מבקר אותי, אני יכולה לשכוח לרגע את כל החסר שלי
את האנרגיה החלופית הזאת מכנה ימימה "יניקה מזולת". בכל מפגש עם זולת יש לי הזדמנות. אני יכולה, בקלות בלתי נסבלת - ליפול לבור היניקה מזולת, לסחור באנרגיה חלופית זולה - או במקום זה, אני יכולה לוותר על המזון הזול ולהחליף אותו בקשר פשוט עם חום הלב מול אדם אחר.
הכמה נקודות הזולות האלה שאני עושה מאחורי גבו של זולתי, מפתות מאוד. מפתה, למשל, להסביר למה הוא נכשל ואני כל כך מצליחה. בשני משפטים העצמתי את עצמי, בלי לעשות כלום. זה לא באמת משתלם, מזכירה לי ימימה. ותרי על הפיתוי הקטן הזה, על הכמה נקודות הסופיות האלה, וקיבלת בחזרה אלייך את האופציה העתידית להיכשל כהוגן, את האישור להיכשל אפילו עכשיו. קיבלת אלייך בחזרה צניעות וחום פשוט מול אדם. ואת ההצלחה שלך את משאירה נקייה ובוהקת, מבלי לערבב בתוכה את מה שלא שייך אליה.
ועד כמה מפתה לקנא? זה קורה מעצמו. אני מוצאת את עצמי יושבת, בוהה במוצלח ממני ומקרינה לו סרטים על הגב. גם היניקה הזאת מפתה. אני יכולה להסביר בקלות, בכמה משפטים, למה לא הצלחתי והוא כן. והנה המתקתי את תחושת הכישלון בהסבר שינקתי היישר מהזולת המוצלח. את ההסבר סיכמתי בשני משפטים, ואותי גם כן, וקיבלתי בתמורה שתי נקודות של ודאות זמנית. ודאות קטנה, אולי לא נעימה, אבל ודאות, וזה גם כן משהו.
ואם נטשתי את הפיתוי הקטן הזה שמסביר למה הוא הצליח ואני לא, הרווחתי במקומו את הנסתר, את הלא מוסבר, הלא ידוע. לו יש ולי אין. ככה זה, ככה יצא. כשאני מניחה את הדברים פשוטים ולא מוסברים השארתי חלון פתוח, דרכו נושב אוויר היישר מהלא נודע.
יש אינסוף דרכים לינוק מזולת. כל יניקה כזאת, שובבה, מתחבאת ממני ומתחפשת לאמת האמיתית ביותר, עד שאני תופסת אותה. וכשאני תופסת אני יכולה לבחור. יכולה להתפתות לה, לגנבת הנקודות הקטנה - או לוותר. בכל פיתוי יש לי סיכוי. כל אחת כזאת נותנת לי הזדמנות יקרה מפז, לחזור אליי הביתה. לעזוב את הווריד של זולתי, לתת לו לחיות את חייו בשקט ללא דעותיי המלומדות ומבטי הצר, ולחזור אליי.
כשאני חוזרת אליי, אני גם מקבלת נקודות. אבל הפעם אלו נקודות אחרות. אלו הן נקודות שאני מקבלת כשאני מוותרת על היניקה מזולת, והן סודיות ונסתרות. אי אפשר לספור אותן, ולא למדוד, וכמעט אפילו לא להבחין בהן. רק אחרי שאני אוספת אותן ביגיעה ובסבלנות, אחת ועוד אחת, אני יכולה פתאום לראות שאני כבר לא צריכה יותר לחפש אצל אחרים. שכל מה שחיפשתי רחוק נמצא ממש מתחת לאף שלי, אצלי ממש.
והזולת – כשאני מניחה לו, משחררת אותו מהצורך למלא אותי באיזושהי צורה, יש שם אדם, פשוט, בדיוק כמוני. אפשר עכשיו לבלות קצת ביחד.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי. פרטים נוספים על הלימוד במייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם