תמרונים תזמורתיים בחשכה: ימימה מלמדת לנצח על הקולות הפנימיים
ימימה הסבירה שהמשמעות האמיתית של שמח בחלקו היא "שמח בכל חלקיו". היא התכוונה לנקודה שבה לוקחים צעד הצדה ולמעלה, ומאזינים בשלמותה לתזמורת ההפכים הרעשנית שמנגנת לנו בראש
לפעמים אני תוהה מי צודק. האם זה הקול בפנים שאומר כך, או זה שאומר את ההיפך? זה קצת מבלבל, כל החלקים האלה, והייתי רוצה לפעמים שיהיה קצת סדר. כך אני מוצאת את עצמי לפעמים מתיישבת בין החבובות האלה שבפנים ומנסה להשכין ביניהן שלום. אבל כשאני עושה את זה קול אחד שלי אומר כך, וממש תוך כדי שאני מקשיבה לו צווח קול אחר שלי, מהצד השני של החדר, את הדבר ההפוך בדיוק. כשאני מתחילה כבר לגבש עמדה, להשתיק את הטועה ולהצדיק את הצודק, קם קול אחר בפנים ולוקח אותי לכיוון אחר לגמרי. הוא, מצדו, טוען שכולם טועים ורק הוא יודע.
יש חלקים אצלי שנמצאים בחלון הראווה, ואני מספרת עליהם לידידיי בכל הזדמנות. אני מספרת למי שרוצה וגם למי שלא כל כך רוצה לשמוע. ויש חלקים ששמורים בסוד, כי אני מתביישת לחשוף אותם. יש, כנראה, גם חלקים שלי שאני בעצמי בכלל לא מכירה. ובנוסף לכל אלה, כאילו לא מספיקה כל המהומה הזאת, יש גם את החלק בתוכי ששואף לשלמות, זה שרוצה לאחד את כל החלקים האלה ביחד.
איך יכול השכל הישר שלי לשאת את כל הסיבובים והעיקולים האלה? פעם אני כך ופעם הפוך בדיוק. מתחלפת כמו זיקית, מחליפה צבעים כל כך הרבה פעמים, והוא רק רוצה - השכל המסכן - קצת שקט. שיודיעו לו, בבקשה וכמה שיותר מהר, איזה חלק שלי צודק ואילו חלקים טועים. שיפתרו בשבילו את הסתירות. לא אכפת לו כבר איזה חלק ייבחר, רק שיהיה שקט במערכת, בלי סתירות ושכנועים והפכים ושינויים. איך אפשר לזוז עם כל הקרקס הזה בפנים?
הלימוד מציע לי התבוננות חדשה במושג השלמות. הוא גורס כי משמעותו של "שמח בחלקו" היא שמח בכל חלקיו. כאשר את רואה סתירה בין חלקייך, סימן שאת מתבוננת מקרוב מדי. קחי צעד אחד קצת למעלה, ומה שנראה כסותר בממד אחד ייראה שלם בממד אחר.
וכך, לפעמים באמת מתרחש פלא. לפעמים כל הרגשות, הקולות, הדעות והשכנועים נדמים לי כחלום. לפעמים, כשאני מארחת את האינסוף בתוך עולם הסוף, כל הקרקס השלם, הרעשני, השוקק חיים לכאורה של חלקיי המרובים והמפוצלים, נדמה כמו שינה אחת גדולה. כמו דמיון. בלי שתכננתי, כל החלקים שלי, כל מה שנדמה לי שהוא אני, הופך כהרף עין לנקודה אחת קטנטנה, לא חשובה. ואז, במצב הזה, אין לי שום בעיה לשאת את כל החלקים בתוכי. הם כולם
זה מפתיע אותי איך בבת אחת כל הפאתוס, הקולות בתוכי, העבר שלי, האישיות שלי, הרגשות, הרצונות, ה"אמרו לי, עשו לי, שתו לי", הצרכים, החובות בבנק, הגיל, הזמן - הכול הופך לכלום. נקודה אחת קטנה בתוך מרחב אינסופי של חיים. אחר כך קורה דבר יפה. כשאני מפסיקה את ההתעסקות בחלקים שמרכיבים אותי, אני הופכת בעצמי, כל כולי, להיות שלם שהוא חלק מתוך שלם גדול ממנו.
ככל שאני שמחה יותר בחלקיי המרובים, כך אני יכולה להיות שלמה יותר, ובו בזמן חלק מתוך שלם. כחלק אני מקבלת הטבות של חלק. כחלק מן השלם אני נחוצה וחיונית, בעוד שלפני שהגעתי היה הרבה פחות מוצלח, כי היה חסר חלק. מצד שני, אני רק חלק. אני משתתפת במעמסה, אבל לא הכול מוטל עליי.
זה כמו תזמורת גדולה ומפוארת, שבה כל אחד מן הכלים שמנגנים בה מנסה לעשות כבר שנים הכי הרבה רעש ומהומה, כדי שישמעו אותו. ופתאום, משום מקום, מגיע מנצח התזמורת. הוא מכחכח בגרונו, שקט משתרר באולם וכל הכלים מתחילים לנגן ביחד. אז מתברר שכל החלקים הסותרים נחוצים, אף אחד מהם לא מיותר, אלא שצריך פשוט לתת למישהו לנצח על התזמורת הזאת.
האזנה נעימה.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי. לקבלת פרטים נוספים על הלימוד אפשר לפנותבמייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם