שסעת התודעה: ימימה עושה סדר בראש
אם נדמה לכם שדעתכם אחידה, יציבה ומאורגנת – תשכחו מזה. אצל סיגל אלגרנטי, למשל, משמשות בערבוביה שתי דמויות לפחות: אחת ילדה מאובנת, השנייה עוברת חינוך מחדש אצל ימימה
הילדה היא החלק בתוכי שנותר מהזמן בו הייתי באמת ילדה. החלק הזה עשוי מתמונות של רגעי עבר קפואים, וכשהם מופיעים מולי, הם מקרינים על תודעתי סרטים מפעם, בשחור לבן. זאת בדיוק אותה ילדה, ויש לה רצונות של ילדה. היא רוצה שוקו ולחמנייה, לנוח, לשחק, ובעיקר שיעזבו אותה בשקט ושהכול יטופל בדיוק כפי שהיא רוצה, על ידי מישהו או משהו. לא משנה מי או מה אלה, העיקר שלא היא.
הילדה שבויה בתוך הזמן, ושם הדברים מלחיצים. אין מספיק זמן, אין מספיק כסף ואין כוח - או שכל אלה ישנם, אבל צריך להחזיק בהם חזק כדי שלא יברחו. בתוך הזמן פועלים חוקי החומר, והניצחון שלי חייב לבוא על חשבון היריב ההכרחי שלי. בתוך הזמן אני צריכה להילחם, להוכיח ולהראות. הילדה נותרה תקועה בזמן עבר, והיא עדיין מנסה להוכיח איזושהי נקודה שכבר מזמן איבדה מתוקפה.
הלומדת, לעומתה, קצת יותר רעננה. הלומדת היא ביקור חד פעמי בתוך הרגע, והיא נטולת זמן. היא לא יודעת מה היה ולא מעניין אותה מה יהיה. הלומדת באה ללמוד. היא באה חדשה, סקרנית ומתעניינת בכנות ובתמימות במה שמתרחש. ללומדת רצונות שונים מאלו של הילדה. מכיוון שהיא מחוץ לזמן, ענייני הזמן הסופיים פחות מטרידים אותה והיא יותר רוצה לחוש דברים שהם מעבר לזמן. היא מביטה במצבים ומזהה בתוכם את החמלה והחסד והאמונה. כל מה שאיננו מתכלה מעניין אותה.
הלומדת גם לא זקוקה לאחרים שיטפלו בה, כי היא חשה כבר מטופלת ומטפלת בו זמנית, בכל ענייניה. את חכמתה וכוחה היא שואבת מכל מה שהילדה איננה יכולה לראות. כך הולכות אתי, יד ביד, השתיים. שתיהן חזקות ושתיהן חכמות. הילדה נושאת חכמה של ענייני הזמן והחומר, של כל מה שסופי. הלומדת נושאת איתה חכמה מן הנסתר, ממה שמעבר לטבע, מעבר לזמן. אני לא אף אחת מהן, אלא נושאת את שתיהן.
וכך, בכל רגע ורגע, מתייצבות
אם נדמה לי שאני כבר מכירה את הילדה ואת הטריקים שלה, אז רק נדמה לי. עם הזמן היא הולכת ונעשית מתוחכמת יותר ומסתורית יותר. ככל שאני הופכת להיות חכמה יותר ובעלת כוח רב יותר, כך גם היא, מתחזקת ומתחכמת. עכשיו היא מתחבאת לי בתוך מילים יפות של שבת. היא מתחפשת לשנייה וגורמת לי לחשוב שהיא עכשיו זאת שמכוונת אותי אל הטוב, בזמן שסתם מצאה דרך יפה להתמקח על עוד ביס מהעוגייה של השני. ולפעמים גם הפוך: השנייה מתחבאת בתוך משפטים שנשמעים כמו הפגנות כוח.
מכיוון שתמיד תהיינה אלה השתיים, מציע לי הלימוד ללמד אותן לחיות בדו קיום. לחסל את הילדה הרי אין סיכוי, ולכן הדבר היחידי שנשאר לי הוא לשנות את הסדר. במקום שהילדה תנבח חזק והשנייה תעשה קולות חלושים ברקע, הלימוד מכוון אותי להעביר דווקא את הילדה לרקע ולהתחיל לשמוע טוב יותר את השנייה.
בשביל שזה יקרה, מציע לי הלימוד לתחם. כדאי לצפות ולבלוש אחרי הילדה, ללמוד אותה, להכיר אותה, להתחיל לזהות אותה. זה, בעצם, כל מה שאני צריכה. אם ממילא היא תמיד תהיה שם, תמיד תלחש לי באוזן את סיכוני הזמן, את ה"אבל" וה"חבל" ו"הלא כדאי". את ה"אכלו לי" וה"שתו לי". ככל שאני מיטיבה לזהות את הילדה, המנגינה שלה הופכת להיות לי מוכרת. כך, לאט לאט, מתוך הזיהוי והתיחום, היא הופכת לקול שני. והשנייה, זאת שאני אף פעם לא באמת יכולה להכיר כי היא משתנה בכל רגע, עוברת קדימה. הופכת להיות הראשונה.
אני לא צריכה להפסיק שום דבר, לא צריכה לתקן אצלי כלום ולא צריכה לשקוע בתכנונים ארוכי טווח של שיפוצים ושכלולים של האישיות שלי. הכול תקין והכול שם. לצד הילדה המפונקת, יש חלק שלי שהוא תקין, רענן, חרוץ ושמח. ואני, כל מה שאני צריכה לעשות הוא לתחם. להקשיב לקולות ולמיין. להקשיב לזרם התודעה שלי ולסמן קו בכל רגע ורגע שתוחם את החלק הסופי שבי.
ומעבר לקו הזה, הסופי, שאני מסמנת בכל רגע, מתחילה לבצבץ הדמות האינסופית, ללמד אותי משהו חדש שלא ידעתי שאני יודעת. אחרי שאני מתחמת את הדמות סופית ההיא, הקטנונית, שחוזרת על עצמה, אני מתחילה לשמוע מנגינה אחרת שבוקעת מתוך המנגינה הקבועה, ומתוך התבניות הקבועות והפזמון החוזר. היא מבצבצת כמעט באורח פלא, מעבר לזמן.
לאתר הבית של סיגל אלגרנטי
פרטים נוספים על הלימוד במייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם