ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

תאונה משחררת: מרסיה רוז מתכוננת למותה

מורת הדהרמה מרסייה רוז מתרגלת לקראת מותה. אולי מפני שחייה הרוחניים התחילו בתאונת דרכים, המשיכו בשריפה שכילתה את ביתה, והגיעו לשיאם עם מותה של אמה. החודש תנחת, בעזרת השם, בישראל

את מרסיה רוז פגשתי לפני עשר שנים. הבן שלי היה בן חצי שנה. הגעתי אל הריטריט מצוידת ברגשי אשם בנוסח "איך את יכולה לעזוב תינוק קטן כל כך?", וכמו כל אמא טרייה שמכבדת את עצמה גם לא שכחתי להביא את הכעס והבלבול, ששאלו "מי הזיז את החיים שלי, ואיך אני מחזירה אותם למה שהיו?".

שיטת העבודה של מרסיה ייחודית בכך שהיא יוצרת קשר אישי עם כל מתרגל, ועוקבת בתשומת לב ביחד איתו אחר התפתחות התרגול, הקשיים והמהמורות, הנפילות והעליות. שלושה ימים אל תוך התרגול המציאות התפרקה לי בין הידיים: כל מה שנדמה היה בטוח ומוכר, החיים שחשבתי שאני רוצה בחזרה, נדמו פתאום כמו פנטזיה רחוקה, והמציאות החדשה שחיכתה לי בבית בדמות תינוק אנרגטי בן שישה חודשים עדיין לא התהוותה לכדי קרקע שיכולתי לצעוד עליה בביטחון.

בראיון האישי שקיימה רוז במהלך התרגול אמרתי לה, בפרפרזה נטולת הומור למשפט הידוע של קונילמל, "אני לא יודעת מי אני". אחרי כמה שאלות ובירורים קיבלתי הנחיה להמשיך לשבת בגב זקוף, להתבונן בתשומת לב בנשימה ולהגיע לפגישה נוספת למחרת. "בואי נגלה ביחד מי תהיי מחר", חייכה אליי מרסיה בסיום הראיון, מאזנת את הרצינות התהומית שלי במידה בריאה של הומור.

שיחת הדהארמה באותו ערב עסקה בהשתנות מתמדת. מרסיה נוהגת לשלב סיפורים אישיים במהלך שיחת הדהארמה, ובאותו ערב סיפרה על מהות התרגול שלה: "כששואלים אותי מדוע אני מתרגלת אני עונה שאני מתרגלת לקראת מותי".

המשפט הצלול הזה תפס אותי בהפתעה גמורה. לפתע פתאום היה פחות חשוב לברר מי הייתי או מי אני חושבת שאני, ומשמעותי הרבה יותר לראות ולהקשיב למקום בו אני נמצאת עכשיו. המשפטים שמלווים אותנו בחיינו אינם בהכרח תוצאה של בחירה. הם נלכדים בנו, נכרכים אל תוך תודעתנו, פועלים את פעולתם השקטה. רק שנים אחרי אותה שיחת דהארמה יכולתי להצביע על השפעתו המצטברת של המשפט הפשוט הזה על חיי. האם הצעירה שהקשיבה למשפט בסביבה המגוננת של הריטריט לא יכלה לדעת שחצי תריסר שנים אחר כך היא תתרגל בזמן אמת לקראת מותה, לקול אזעקות חירום ומטחי קטיושות.

ההתנסות בקרבה מיידית אל המוות היא שגרמה למרסיה להחליט להתחייב לתרגול. "כשהייתי בת 18 נסעתי עם חברה לפסטיבל שייקספיר", היא מספרת. "בילינו

כהוגן וראינו הצגות נהדרות. בדרכנו חזרה הביתה היינו מעורבות בתאונת דרכים. החברה שלי נהרגה. אני סבלתי מכמה חבטות. היה לי קשה להיפרד ממנה. צליל קולה, צחוקה, החיים שבה, הכול נעלם ברגע אחד. רחצתי את גופה לקראת הקבורה, נשארתי עם מה שנותר מנוכחותה הפיזית. ואז, עם הקבורה, היא נעלמה כליל מתוך חיי. התאונה, הרגע הזה של מעבר חד בין חיים למוות, היה רגע מכונן, רגע מעורר בחיי. החלטתי לחיות את החיים מתוך כוונה מלאה, לחיות כל רגע ורגע במלואו".

מאז, החיים והתרגול השתלבו זה בזה בחייה של רוז, ועמם ההחלטה לחיות את חייה כחיים רוחניים המשוחררים מרכוש. אבל זה לא היה האירוע המכונן האחרון בחייה. "בשנת 1985 הבית שלי נשרף", היא ממשיכה את סיפורה. "באותו זמן, הבנים שלי ואני ביקרנו אצל אמא שלי. חבר התקשר כדי לספר לנו שהבית נשרף. התגובה הראשונה שלי היתה הכחשה: 'אתה בטח צוחק עליי', אמרתי לחבר, 'זאת בטח מתיחה'. אבל מי יתקשר בערב חג המולד כדי לספר לך שהבית שלך נשרף?".

וכשהבנת את זה, איך הגבת?

"כשהנחתי לעצמי לקבל את מה שאירע התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי, ובמשך כל הזמן הזה אמא שלי החזיקה אותי בחיקה. פשוט היתה שם. כשנגמרו הדמעות דיברתי עם אחי, ותוך כדי השיחה הזאת הפכה השריפה שהחלה כאסון, לברכה. למעשה, לא היו עוד חפצים שימשיכו להחזיק אותי היכן שהייתי, ופתאום הייתי חופשייה לחיות את חיי כחיים רוחניים. נסעתי לאסיה לתקופת תרגול ממושכת, וכשחזרתי לארה"ב המשכתי להקדיש את חיי לתרגול ולהוראה".

חיים של תרגול הם חיים של התבוננות, בעצמך ובסובבים אותך. בשנת חייה האחרונה של אמה החליטה מרסיה להקדיש עצמה לטיפול באשה שליוותה אותה כל חייה. הראייה הנכוחה של תהליך הזקנה והמוות באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתבוננות משותפת במראה. "בשנות חייה האחרונות של אמי נהגנו לעמוד לעתים ביחד מול המראה, מתבוננות בעצמנו", היא מספרת. "באחת הפעמים אמא שלי אמרה: 'זה משונה כל כך, כל כך זר ומוזר, אני רואה אישה זקנה'. היא חזרה על כך כמה פעמים והוסיפה, 'השתניתי כל כך'. כשהיתה בת 91, בשנת חייה האחרונה, עמדנו שוב מול המראה והתבוננו בדמויותינו המשתקפות, והיא אמרה: "אני נראית זקנה יותר מכל אדם אחר עליי אדמות, אבל זה לא מרגיש כך מבפנים. זה מוזר כל כך'.

"אבל, האם זה באמת מוזר?", שואלת מרסיה. "אלו החיים הפועלים את פעולתם. אם יאפשרו התנאים תהיה בי העוצמה ותשומת הלב להיות נוכחת ברגע מותי, ברגע המוות הגדול והסופי. זה לא יהיה רגע יוצא דופן, זה יהיה רק עוד רגע נוסף להיות נוכחת בו, להיות כפי שאני. רגע חדש, שמעולם לא היה קודם לכן, רגע שיזמין אותי לגשת ולהתחבר בדרך חדשה. אני מתרגלת לקראת האפשרות של נוכחות ברגע. כרגע, זה התרגול של ויתור על האשליה של עצמי נפרד, ראיית מותה של המחשבה על מי הייתי וקבלת האמת של מי אני עכשיו. קיימות אלפי מיתות, מוות קטן בכל פעם. זהו תהליך: התחלה, שינוי, סוף".

קורס מטא-סמדהי-ויפאסנה עם מרסיה רוז יתקיים בקיבוץ תובל בין התאריכים 20.6.2010-4.7.2010. הקורס מאפשר הזדמנות לתרגול ועבודה אישית עם המורה. פרטים במייל 

לאתר הבית של קרן פייט

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...