היום בו מתתי
לפני כחודש מתתי - וחזרתי לחיות. ככה פשוט. טעמתי את המוות, חוויתי אותו וחזרתי ממנו. בחלקיק שנייה אחד, בזמן שישנתי, הרגשתי שהורידו לי איזו ידית או מתג, וכל החשמל נפסק
הדבר הבא שראיתי בעודי בגופי היה השחור הכי מוחלט והשקט הכי סמיך שקיים. הייתי בתוך מכונה שכבר לא שידרה לי אותות וקליטות. אין לנו צל של מושג על רמות כאלה של עלטה ושקט עד שלא חווים אותן. כי גם בעיניים עצומות בחדר הכי חשוך, עדיין נראה תנועת גוונים כהים פנימיים. ובדממה הכי גדולה תמיד נשמע את הרחש הפנימי של הדם הזורם בעורקינו. הרעש הפנימי הזה שאף פעם איננו מודעים לקיומו, עד שהוא נעלם. וזו הייתה הדממה מוחלטת, אבל מוחלטת, של המנועים.
אין לי מושג כמה זמן זה נמשך, אבל בחלקיק השנייה הראשון הייתה לי אי הבנה: מה זה הדבר המוזר והשונה מכל מה שידעתי הזה? ואז הגיעה לתודעה שלי ידיעה ברורה: וואאאאו, זה המוות. אני מתה. וואו, אז ככה זה מרגיש למות. יו, וזה בכלל לא כואב או מפחיד. ואז אני מתרחקת, ורואה את הגוף שלי שוכב במיטה, כמעט נוזל, בלי טיפת טונוס בשרירים. ואני אומרת לעצמי: אייייף, איזה קטע מיותר הולך להיות עכשיו עם כל הפרוצדורות של העברת הגווייה. וואי וואי וואי, כמה בלגן הולך להיות. ואלה המחשבות הראשונות שלי מהצד השני. שום דברים נאצלים.
ודרך הפרקטיות הזו של נשמתי הבנתי עד הסוף: לא ניתן לחנך אף אחד לדברים שלא היו טמונים בו קודם. כל הלימוד והחינוך הם רק היזכרות. כי אם יש בך את זה - זה יקרה, ואם אין בך את זה - גם 200 שנות אילוף לא יעזרו. ועוד דבר הבנתי: מקובל להגיד “הנשמה שלי.” ולפי זה יוצא שאנחנו הגוף, שיש לו נשמה. אבל זה בדיוק להפך: “אנחנו” זו הנשמה, שיש לה גוף. ועוד דבר ראיתי באופן הכי חד: בשנייה שאני כבר לא גרה בגוף, הוא
במציאות, הדבר הבא שהגיע לי לתודעה זו בקרת הנזקים. למי אני הולכת לעשות פה נזק נורא. יש לי שני ילדים אהובים שאף פעם לא הפליתי ביניהם. אבל ראיתי הכי חזק איך לבה של בתי נקרע, פשוט נקרע מרוב צער. אני יודעת שגם בני אוהב אותי אהבת נפש, כמו שגם אני אותו. אבל איכשהו, אני תופסת אותו מתאפס מהר יותר על כל מציאות. זה לא קשור לאהבה, אלא להזדקקות. והדבר הבא שידעתי הוא שאין מצב בעולם שאני מעוללת לה את זה. פשוט לא. זה היה רצון חזק, טהור, וסירוב מוחלט שההליכה הזו שלי מפה תקרה. לא היה שם פחד או בהלה, אלא מיאון מוחלט. לא - וזהו. ואין על זה עוררין. וככה, על הדרך, חוויתי איך מרגיש רצון טהור.
“רצון טהור” הוא הנקודה האותנטית הזו שכאשר אתה מתחבר אליה - אין עליך. מה שאתה רוצה מתקיים ברמה של נסים. וזה מתקיים, כמובן, רק בתנאי שזו אכן האמת האותנטית שלך. ואפשר לזהות את זה רק בדיעבד, לפי זה שזה אכן קרה. אנשים חושבים שתחילה אנחנו מזהים איזה דבר ואז אנחנו מגייסים “רצון” כדי להשיג את זה. אבל להבנתי, הרצונות האמיתיים והאותנטיים שלנו מוטבעים לנו בדנ"א של נשמתנו. ואם אנחנו רוצים משהו מתוך קולקציית הרצונות האותנטיים שלנו - נשיג אותו. ואם נזהה משהו שלא עולה בקנה אחד עם הרצונות האותנטיים שלנו - זה לא יקרה, לא משנה כמה נרצה. כי אי אפשר להלחים רצון אמיתי. הוא ישנו או איננו. ככה פשוט.
ובמקרה הזה שלי - זה היה רצון טהור של 24 קראט. בלי חישובים, שיקולים, פחדים או השתוחחויות. אנשים לא תמיד יודעים מה הם כן ומה הם לא רוצים. אבל אני ראיתי ברור את שני השבילים, וידעתי מה מוחלט מה לא ומה כן וככה יכולתי לבחור. ועוד דבר הבנתי: שרצון אמיתי כמוהו כידיעה מוחלטת. אין בו חוט אחד של ספק ולכן הוא מתקיים.
הדבר הבא שאני זוכרת אחרי הרצון הפראי והגולמי הזה לחזור, הוא שפקחתי את עיניי, כולי אפופה במה שזה עתה קרה. התפלאתי קצת על הטבעיות, על ה”נו־ביגי” שבה קיבלתי את הדברים. בכל זאת - ניתן לצפות לקצת יותר התרגשות ממי שזה עתה חזרה אל ארץ החיים. אבל כשמשהו הוא אמיתי, הוא לא נחווה “גדול מהחיים” - הוא תמיד בגודל הבנאדם. הפנטזיה בומבסטית. האמת - רגילה ופשוטה.
אני יודעת שנפתח לי מסך נדיר שלא נפתח לאנשים בעודם כאן. ניתן לי לראות דבר, שכדי לראות אותו צריך להיות בדרך כלל מהצד השני של הדלת. ואני יודעת עכשיו בוודאות שהמוות לא כואב ולא מפחיד. הוא חוויה איומה ונוראית רק לנותרים בחיים.
זהו שמו של אחד הספרים הכי חשובים שתקראו ועניינו הצלת חיים כנגד כל הסיכויים. כתב אותו ד"ר סאנג'יי גופטה, מנתח מוח, בעל טור קבוע במגזין "טיים" והכתב הראשי לעניני בריאות ברשת סי-אן-אן. וזה מה שאמר עליו ביל קלינטון: "הקדמה עוצרת נשימה למהפכה ברפואה שתערער את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החיים ועל המוות. חוויית קריאה פרובוקטיבית ומרתקת." איי רסט מיי קייס.
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, טיפים? שלחו מייל לאודטה: odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם