למה הטיפוסים הרוחניים לא נראים מאושרים?
ארז שמיר חזר מסדנה רוחנית עם שאלת מוחצת: למה רוב האנשים שיוצאים למסע אל האושר נראים לפעמים יותר אומללים מאלו שנשארים בבית מול הטלוויזיה? ויש לו גם תשובה
לרוב, העוינות לא באמת מזיזה לי, בין השאר מכיוון שמעולם לא באמת בחרתי לצאת למסע הרוחני, אלא יצאתי אליו מחוסר ברירה. אבל מפעם לפעם בכל זאת מצליח איזה ספק קטן לחדור אלי ללב: האם אכן בחרתי נכון? האם לא היה עדיף אילו הייתי צועד בדרך הארצית הבטוחה?
לרוב, הספקות הללו חודרים ללבי בתקופות של משברים. יש מי שחושבים שאנשים רוחניים, במיוחד כאלו שמתיימרים לדעת דבר או שניים, לא חווים משברים, אולם מהניסיון שלי ההפך הוא הנכון. אנשים רוחניים חווים משברים הרבה יותר עמוקים מאנשים אחרים, אולם ההבדל הוא שהם יודעים לעשות שימוש במשברים שלהם על מנת להפיק מהם תובנות. אחרי הכול, המסע הרוחני של הבודהא עצמו החל ממשבר אישי גדול מאוד. ואמנם, דווקא בתקופות של משבר, צפות ועולות שוב ושוב אותן שאלות.
יש משהו מפתה מאוד בבחירה בדרך המקובלת, ובתקופות של משבר הפיתוי נהפך למושך מתמיד. כאשר אדם מוצא את עצמו בהתחבטויות נפש עמוקות, תוהה בשאלות היסוד של החיים, לפעמים הוא לא יכול שלא לקנא בחבריו אשר מתלבטים באותה שעה איזה בגד לרכוש או לאיזו מסעדה לצאת לאכול. לא מזמן נפגשתי עם מספר חברים, והם פצחו בוויכוח סוער על איזו סדרת טלוויזיה חדשה. מכיוון שמזה כעשור כלל אין לי טלוויזיה, לא ממש יכולתי להצטרף לדיון, שבכל מקרה נשמע לי קצת טיפשי, אבל היה משהו בטיפשות הזאת שהיה מאוד מושך. לרגע גם אני רציתי להשליך את עול העולם ולצלול לתוך הקונכייה המגנה של מדורת השבט הטלוויזיונית.
לאחרונה חזרתי מסדנא רוחנית כלשהי, ולא יכולתי להתנתק מהרושם לפיו מרבית האנשים שבאו לסדנא כדי ללמוד על הדרך הרוחנית אל האושר נראו לי די אומללים. ושוב נאלצתי לשאול את עצמי אם הבחירה בדרך הרוחנית היא אכן הבחירה הנכונה. ואם כן, מדוע חלק ניכר מהאנשים היוצאים למסע הרוחני נראים לעתים קרובות די לא מאושרים?
על מנת שנוכל לענות על השאלה הזאת עלינו לחזור לאמת הראשונה של הבודהא, שלימד כי "קיום הוא סבל". ואכן, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שברמה הפסיכולוגית העמוקה ביותר החיים הם אכן תופעה מאיימת ומפחידה, ולו בשל העובדה שעמוק בפנים הנפש שלנו מכירה בעובדת היותה זמנית בעולם. למעשה, במובנים רבים כל חיינו הנפשיים אינם אלא תוצר
מדוע, אם כן, נדמה כי דווקא האנשים שלא יוצאים למסע הרוחני מאושרים יותר מאלו שכן יוצאים אליו? מכיוון שאנשים אלו פשוט טובים יותר ביכולתם להדחיק עובדה זאת. במילים אחרות, דווקא מי שלא יוצאים למסע הרוחני הם פעמים רבות מאושרים יותר מאלו שכן יוצאים אליו משום שהם סובלים מבורות.
מעניין שבורות זאת אינה בורות מקרית, אלא בורות מכוונת שמטרתה ליצור מסביב לאדם מסגרת משמעות שתגן עליו מפני עובדות הקיום. במובן זה, אנשים אלו יעדיפו לצפות בתוכנית "הישרדות" בטלוויזיה מאשר להתעמק בעובדה כי החיים עצמם אינם אלא משחק אחד גדול של "הישרדות" - אלא שבסופו של המשחק הזה לא נותר אף מנצח, וכולם מפסידים. האמת? אפשר להבין אותם.
ואמנם, בזמן שהאדם הלא רוחני שקוע ביצירת מסגרת משמעות פסיכולוגית מגנה, מתמודד האדם שיצא למסע הרוחני עם התמוטטות מערכי ההגנה שלו. הבעיה של האדם הרוחני היא שקיים פרק זמן, לפעמים די ארוך, במסגרתו הוא נאלץ להתמודד עם העולם ללא מערכי הגנה כלשהם. תקופה זאת, המוגדרת לעתים קרובות כתקופת "החיפוש", יכולה להיות מאוד מאתגרת, ולעתים אף מלאת סבל. מה שהופך אותה לקשה אף יותר, היא העובדה שאנשים רוחניים נוטים לעתים קרובות להיות הרבה יותר רגישים מאחרים. למעשה, הרגישות הזאת היא בדיוק הסיבה לכך שמערכי ההגנה שלהם מתמוטטים לעתים קרובות.
אם כן, בעוד מרבית בני האדם נהנים מאושר מבוסס בורות, מרבית האנשים הרוחניים סובלים מסבל מבוסס רגישות. מדוע, אם כן, לצאת למסע הרוחני? ראשית כל, כי לעתים באמת אין ברירה, והמסע בוחר אותנו ולא אנו אותו. אולם הסיבה העיקרית ליציאה למסע הרוחני היא ששלב הסבל הרוחני הוא אכן רק שלב. אם יש לנו מספיק אורך רוח ומספיק נחישות אנו נעבור גם אותו.
אם הרוב המוחלט של בני האדם הלא רוחניים נהנים מאושר מבוסס בורות, ואם חלק גדול מהמחפשים הרוחניים סובלים מסבל מבוסס רגישות, מספר קטן של מחפשים רוחניים זוכה לשוב ולחוות תחושות של אושר, אלא שאושר זה אינו מבוסס בורות, אלא מבוסס חוכמה. מחפשים רוחניים אלו, אשר לא נשברו בתקופות המשבר, אשר לא זנחו את הדרך כאשר היתה קשה וכואבת והשכילו לנשוך שפתיים ולהמשיך לצעוד, לאו דווקא מתוך תקווה, לעתים פשוט מחוסר ברירה, הם אלו אשר זוכים להגיע אל הארץ המובטחת של האושר הלא מותנה. ואכן, למרות שעשיתי שימוש במילה אושר לתאר גם את מצבם של המתרגלים הרוחניים המתקדמים ביותר וגם את זה של האנשים הלא רוחניים ביותר - מדובר בשני מצבי אושר שונים בתכלית.
אושר מבוסס בורות הוא אושר שברירי הדורש תחזוקה תמידית ומבוסס על שקר. אושר מבוסס חוכמה, לעומת זאת, הוא אושר יציב כמו אבן בזלת מוצקה. הוא אינו משתנה עם משב הרוח וניתן לסמוך עליו. בין שני סוגי האושר הללו יש הבדל של שמים וארץ, אולם רק מי שזכה לטעום משניהם יכול להבין זאת. לאושר מבוסס חוכמה יש יסודות בלתי שבירים, בעת שהאושר מבוסס הבורות הוא אושר שבור במהותו. זאת הסיבה לכך שהאנשים הלא רוחניים עשויים להיות מאושרים, אבל הם אף פעם לא רגועים. עמוק בפנים הם יודעים שבכל רגע השקר עליו מבוססים חייהם עלול להיחשף, ולכן הם תמיד דרוכים לכסות עליו בשקרים נוספים.
מורה המדיטציה הטיבטי צ'ונגיאם טרונגפה אמר פעם כי הוא מציע לתלמידיו כלל לא לצאת למסע הרוחני, אולם אם הם בכל זאת מחליטים לצאת אליו הם חייבים ללכת בו עד סופו. אני מאמין כי הסיבה לכך היא שאכן פעמים רבות דווקא האנשים שיוצאים למסע הרוחני אולם לא צועדים בו עד סופו, הם אנשים שסובלים הרבה יותר מאלו שכלל לא יצאו למסע.
ועדיין, חשוב לזכור כי השלב של סבל מבוסס רגישות הוא רק שלב ביניים בין שלב המוצא של אושר מבוסס בורות לבין שלב היעד של אושר מבוסס חוכמה. האתגר הוא תמיד לזכור שגם כאשר אנו מוצאים את עצמנו צועדים בחושך המוחלט, האור שהשארנו מאחור אינו אלא צל חיוור לזה שעוד מחכה לנו מלפנים.
לאתר של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם