ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

האמת הנאצלת השלישית: לחיי החופש הגדול

לכולנו יש יכולת למצוא שלווה פנימית גם כשהכל סביבנו מתפרק וגם כשנדמה לנו שאנחנו הכי מסכנים בעולם. אביגיל גרץ לא מוותרת על הנירוונה

אביגיל גרץ | 28/6/2011 8:24

תגיות: מדיטציה, בודהיזם, בודהה, האמיתות הנאצלות, תובנה, הארה, נירוונה

מספיק שנדע שיש אפשרות לשים קץ מוחלט לסבל, וכבר גדלה בנו כמות החופש והאושר צילום: שאטרסטוק

בספרו החדש "אמנות המדיטציה" כותב מאתייה ריקאר שלחולל בעצמך תמורה פנימית על ידי אימון הרוח, זו ההרפתקה המסעירה ביותר בחיים והמשמעות האמתית של המדיטציה.

יש אנשים שקוראים לתמורה הזו הארה או התעוררות ויש אנשים שחושבים שזה בלתי אפשרי או שעבורם זהו חלום רחוק ששמור ליודעי חן. אבל האמת היא שלכל אחד ואחת מאתנו יש את היכולת הנחוצה להשתחרר ממצבים נפשיים שגורמים לנו סבל. יש לכולנו יכולת למצוא שלווה פנימית גם כשהכל סביבנו מתפרק ולכולנו יש יכולת לתרום לרווחת הכלל, גם כשנדמה לנו שאנחנו הכי מסכנים בעולם. תנסו לחשוב על דוגמאות ואני בטוחה שתמצאו.

כשהתחלתי את התרגול שלי, בספטמבר 2004, ממש לא חשבתי שטכניקות המדיטציה מכוונות לחולל בי תמורה רוחנית, והאמת השלישית של הבודהה, זו שאומרת שהפסקת הסבל אפשרית בחיים האלה ממש, היתה רחוקה ממני כמרחק מזרח ממערב.

האמת השלישית בארבע האמיתות הנאצלות היא זו המתייחסת באופן ישיר להארה או להתעוררות.

היא מצביעה לעבר סיום מצב ההשתוקקות התמידי שלנו, שליטה בהיאחזויות שלנו שצצות כל הזמן, ובקיצור נירוונה (בסנסקריט), או ניבנה (בפאלית). פירוש המילה ניבנה הוא כיבוי האש. כיבוי אש ההשתוקקות, הכמיהה וההיאחזות.

חווית הניבנה היא מעבר לעולם הדואלי והמושגי של מילים, ולכן הבודהה גם לא הרבה לדבר עליה. הוא כן נתן לה הרבה מילים נרדפות כמו 'הלא מותנה', 'האמת', 'חסר המוות/ מעבר למוות', 'שחרור', 'כיבוי', 'חדילה', 'הבלתי מתחלק', 'הלא נולד', 'המוחלט', 'השלמה מלאה', 'שחרור מכבלים' ובטח עוד מילים שלא הספקתי לרשום כשלמדתי על אודות הדהרמה.

מה שחשוב הוא שהבודהה מתאר את הניבנה כדבר שניתן לחוות, לראות ולהבין בחיינו. האמת השלישית היא כמו איזו מזוזה ששומרת עלינו, כאילו מספיק שנדע שיש אפשרות כזו - לשים קץ מוחלט לסבל, או לפחות להקטין את נטייתנו להיכנס למעגלים של סבל, וכבר גדלה בנו כמות החופש והאושר.

לנטרל את הדפוס

כל מסורות התרגול מפרשות את האמת השלישית בדרכים שונות, שלא בהכרח סותרות, ובתוכן שני פירושים עיקריים. הפירוש הראשון הוא שניבנה היא סוג של הבנה חד פעמית שמתרחשת כשהתרגול מגיע לבשלות מלאה, וכשהתנאים והנסיבות מאפשרים. האדם משתחרר באופן חד פעמי ולא חוזר אחורה לדפוסים המאמללים שלו. זו ההארה או ההתעוררות שרבים מאתנו מדמיינים. אני לא.

למרות שבריטריט הראשון החלטתי לקנות לי פמוטי שבת ולהתחיל להדליקם, לא ראיתי שום קשר בין המדיטציה ל"לראות את האור". גם לא הייתי מעוניינת בסיפורי הארה למיניהם, כי הם היו מלאים בעיני בפאתוס לא רלבנטי שלא נוגע בחיים עצמם. הם יצרו איזה מיתוס וסמכות שלא נראו לי נגישים לחיי היומיום שלי.

למעשה, הסיפורים האלה הזכירו לי יותר מדי את הבית היהודי בו גדלתי. בית נפלא ומלא חוכמה, אבל גם בית מאוד יודע ומקבע.

הפירוש השני הוא שהדפוסים המאמללים שלנו לא בהכרח משתחררים אך מתפתחת הבנה שמשחררת אותנו מההיאחזות באותם דפוסים. הבנה שבכלל רואה את התגובתיות שלנו, את כל ההתנהלות שלנו, כפרי יצירתנו, באחריותנו. אם רק בתוך התודעה נוצר סבל, רק בתוך התודעה הוא יכול להשתחרר. שוב ושוב ושוב. וזו בשורה רדיקלית בעיניי, מקור אושר וכוח בלתי נדלים.

כלומר אנחנו לא מגיעים לבאלנס שמימי, שיותר שום דבר לא דוחה/מפתה/מפחיד/מכעיס/מעליב/משמח (וכו') אותנו אלא שהדפוסים כדפוסים מופיעים, אך יש בנו בהירות לגביהם ויכולת בחירה!

ככל שאני ערנית יותר ועם יותר תשומת לב אני לא סובלת כשהדפוסים מופיעים. אני רואה את הדברים כפי שהם, וזהו. אני יכולה לחוות חופש גם כשעוקצת אותי דבורה וגם כשהחבר שלי מעליב אותי ואני בוכה בזרועותיו בחוסר חינניות משווע.

המודל השני נותן בהרבה יותר חופש כי האמת היא, שרבים מאתנו, התודעה שלהם אחוזה במודל הראשון. יש בנו ציפייה שאחרי כמות מסוימת של תרגול, הדפוסים לא יופיעו יותר. אני יותר לא אפחד/אהיה שיפוטית/ביקורתית/עייפה/אשתוקק ועוד.

וכאשר הדפוס מופיע אנחנו מפרשים זאת ככישלון ועולים בנו ספק, כעס ותסכול. ההיאחזות במודל
הארה שכזה יוצר יותר סבל מאשר חופש ואנחנו שוכחים מהמודל השני המצוי גם הוא במסורת.

בקורס הראשון שהייתי בו במסגרת עמותת תובנה פתחה המורה איבון וויר בשאלה "באיזו מילה משתמשים בעברית כדי לומר ויפאסאנה?". לאחר שתיקה קלה ענה מישהו "ויפאסאנה", וכולם צחקו ואיבון אמרה "זה היה קל". ואז היא שאלה מה התרגום ל-insight? מישהו ענה "הארה", ומישהו אחר תיקן "תובנה", והיא נענעה ראשה וסיכמה "אם כך, אנחנו במקום הנכון".

אם רק בתוך התודעה נוצר סבל, רק בתוך התודעה הוא יכול להשתחרר צילום: Alfonso Romero SXC

מחשבות מתות בסתר

תובנות יכולות להראות את עצמן בכל מיני דרכים, אבל לפעמים קשה לחוש בהן, לגעת בהן. יש כל מיני הבנות או ראייה אל תוך הדברים, הבנות שרק לאחר זמן אנחנו רואים שמשהו השתנה. זה יכול להיות בלב או בראש או בהתנהגות, משהו שמשתנה מתוך איזו הבנה, משהו שלא מצריך ידע אינטלקטואלי ומגיע בצורה שקטה מאוד.

איבון הסבירה שחשוב לזהות את התובנות כדי לאפשר להן להיכנס ללב יותר ויותר עמוק כדי לאפשר להן לחולל טרנספורמציה. אני זוכרת שבהתחלה לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, אבל מהר מאוד, עם השקט שנוצר וחוסר הנוחות במדיטציה פגשתי את הדפוסים השונים שמלווים אותי. את התגובות, והקולות שיש לי אודות מה שאני חווה.

זה כמו מפגש עם דמויות שונות שאנחנו מכירים, חלקן יותר מדי מוכר וכואב לנו. דפוסים של ביקורת, של השוואה, של שיפוט, של הימנעות, של לחימה והתנגדות.

את כל הדפוסים של המוח שלנו וההרגלים שמגבילים אותנו מאוד דימתה איבון לפסים של רכבת, שברגע שעולים עליהם מאוד קשה לרדת מהם. למשל, הקו של המוח המשווה או המוח השופט או כל קו אחר. השלב הראשון היה רק לזהות כמה קווים יש בי ואז להבין שאנחנו לא מוכרחים לתת כל כך הרבה כוח וסמכות לקולות האלה. אנחנו יכולים פשוט לראות אותם. להגיד לא למוח השופט, לא למוח המשווה. לא להאמין להם. לתת להם להיות כמו הציפורים שבאות והולכות.

המחשבות באות והולכות, וזה בסדר, לא אותן אנחנו רוצים לנטרל אלא את ההיסחפות הלא מבוקרת. ככל שנהיה יותר בהירים, נוכל להתחבר יותר אל המרווח, אל המקום שמסביב לאישיות הזו כביכול, סביב הקולות האלה. בעיקר נבחין שיש עוד משהו, שיש יותר מרווח נשימה. כל הקולות יכולים לבוא ולהופיע, אבל לא לסחוף אותנו בהכרח לתגובתיות. הם פשוט שם.

החוויה הזו היתה תחילת הטעימה של המקום העצום ששמו חופש. מרווח שנותן חופש לפעול ושלא פועל מתוך ההרגל. זה תהליך שמצריך סבלנות וברמה מסוימת זקוק גם לחמלה. למעשה, איכות החמלה גם כן גדלה מהתהליך הזה, כי אנחנו רואים כמה ההרגלים שלנו מייצרים סבל. איך הדפוסים גורמים לנו לסבל כל כך גדול. וגם סבל לאחרים המושפעים מהתגובות שלנו.

אם אנחנו רואים לעומק, רואים באמת את השורש של גורמי הסבל, של מה שיוצר כאב בחיים שלנו, אנחנו רואים את הדברים שחייבים להניח להם. ואז מגיע הכוח. מגיעה היכולת לא להזין את זה יותר.

לפעמים זה יכול להרגיש כאילו הדרך כל כך ארוכה וזה מאוד מייאש, כי אנחנו מבחינים שאנחנו נופלים שוב ושוב לתוך הבורות והמלכודות הרגילות ואנחנו לא מבינים ומתייאשים, אבל זה פשוט דורש עוד ועוד זמן, סבלנות ותרגול.

בשבוע הבא ייפתח בעמותת תובנה בתל אביב קורס בן ארבעה מפגשים, המיועד למתרגלים את הדרך ונועד לתמוך בהתעוררות שלנו בחיי היומיום. הקורס בהנחיית המורה סנדיה רקפת. פרטים נוספים באתר העמותה