סמאשין פמפקינס: עונת הפירות ההומיאופתית נפתחה
הם שוקעים במטריאליזם, מבקשים יציבות וזקוקים כל העת לאגור הישגים חומריים ורגשות שראוי לשחרר. רחל שבי על טיפוסי התרופה ההומיאופתית שמופקת ממשפחת הדלועיים
חשבתי שעונת המלפפונים היא ביטוי עברי ייחודי שמיוחס לקיץ הלבנטיני, עם שלל השרב והראש הריק ממחשבות שהולך שולל אחרי כל שטות. אבל הספק ניקר וגיגול פשוט הראה שאכן, ביטוי זהה ננקט בעוד כמה וכמה שפות שהתפתחו באזורים חמים הרבה פחות: הולנדית, גרמנית, דנית, צ'כית, פולנית, הונגרית ואסטונית.
עונת המלפפונים מתייחסת לחודשי הקיץ המתישים שבהם החדשות שוליות ומשמימות-מתמיד.
הביטוי עמד לקבל טוויסט מקאברי לפני מספר שבועות, עד שהתברר שמקור הזיהום שקטל עשרות אנשים באירופה לא היה טמון במלפפונים, אלא
עם טיהור שמם מהפוטנציאל הקטלני, ולכבוד עונת המלפפונים המתרגשת עלינו לטובה (יש לקוות), נדבר הפעם על משפחת הדלועיים (או ה-Cucurbitaceae בלעז). מלבד המלפפון והקישוא לסוגיהם, מונה המשפחה הזו גם את הדלעת (במפתיע), וכן את המלון, האבטיח והליפה.
אחד ממאפייניה של משפחת הדלועיים הוא יכולתה להפיק את הפירות הגדולים והכבדים ביותר בממלכת הצומח. חישבו מה היה צריך להיות גודלו וחוזקו של עץ הנושא עליו אבטיחים. ובאמת, בשל כובד הפירות שאינו פרופורציונלי ביחס למבנה הצמח, חברי המשפחה אינם צומחים לגובה אלא שולחים קנוקנות ואגב כך משתרעים על פני האדמה, או מטפסים ונתלים.
מאפיין בוטני נוסף של הפירות (למרות שרובם אכילים, מימיים וגם מרעננים) הוא חוסר הטעם היחסי שלהם. דגש ייחודי מוסיפה ההומיאופתית והבוטנאית דר' מיכל יקיר: "הפירות במשפחת הדלועיים אוגרים נוזלים ומזון, או שהם חלולים ומשמשים ככלי אגירה בעצמם".
כשמתעמקים בתכונותיהן של התרופות ההומיאופתיות המופקות מנציגי משפחת הדלועיים עולים מספר מכנים משותפים. בהסתכלות סמלית שבדיעבד, מתוך פרספקטיבה שמבקשת למצוא את המאחד והדומה, הרי שהטיפוסים הזקוקים לתרופות המופקות מבני המשפחה הזו נצמדים אל האדמה, אל החומרי, במקום להתנשא אל-על.
הם שוקעים במטריאליזם, מבקשים יציבות, זקוקים לאגור כל העת - הישגים חומריים, כסף וגם רגשות שראוי היה לחלוק ולשחרר, מעין הדהוד לפירות הענקיים, החמדניים.
ביתר פירוט, היבט המשותף למרבית הדלועיים, כאשר אנחנו בוחנים את ההשפעה שיש לתרופות ההומיאופתיות המופקות מהם, הוא הנטייה לצבור עצבנות, מרירות וכעס. זהו אלמנט נפשי העובר כחוט השני במרבית נציגי המשפחה הבוטנית הזו בפרמקופיאה ההומיאופתית, ופעמים שמדובר בהתפרצויות כעס אלים, כמו למשל מי שזקוק לתרופה הומיאופתית המופקת מאבטיח, כפי שתיכף נראה.
נראה כי הדוגמה המובהקת ביותר למשפחת הדלועיים היא תרופה ותיקה המופקת מצמח שפירותיו רעילים, Bryonia alba. מקור הצמח באירופה, ולכן אינו זהה לחלוטין למין המזרח-תיכוני הקרוי "דלעת הנחש המצויה" המתואר בכתבי אסף הרופא. סגולותיה של דלעת הנחש האירופאית תוארו כבר על-ידי דיוסקורידס, רופא ובוטניקאי יווני בן המאה הראשונה, ביחס לבעיות כגון קושי במתן שתן, מחלות עור זיהומיות ואף אפילפסיה.
הרמב"ם זיהה את הזן האירופאי עם ה"באשרא" הערבי, ובדבריו על הצמח התייחס לחלק מהאינדיקציות הטיפוליות שנודעו כבר בימי הביניים. שתי סגולות עיקריות יש לצמח מקדמת-דנא - הסרת נגעי עור ושיער, וטיפול בשיעול, דלקת ריאות ושחפת.
כמובן שהומיאופתיה אינה מתמצה בכותרות של מידע רפואי אלא מבקשת לפענח את הדפוסים. תמצות אפשרי של קווי המתאר הבסיסיים של "דלעת הנחש" בצורתה ההומיאופתית היא רצון לאגור ולא לזוז, לדוגמה, אנשי עסקים כעוסים הזקוקים לביטחון כלכלי ושמתאפיינים במעשיות, חומרנות, קמצנות ויובש רגשי.
במצבים הדורשים את הטיפול ההומיאופתי הזה נגלה אחד משניים: העדר מוחלט של צמא, או לחלופין צמא מתמיד שאי אפשר להרוות. כל תנועה מצדם של האנשים האלה או לקראתם היא בגדר הפרעה קשה שמתוגמלת בתוקפנות.
ובעצם, כשמחברים את האלמנטים אפשר לחשוב על דלקת ריאות (אחת התרופות ההומיאופתיות השכיחות בנושא) שבה האדם צמא כל העת ללא תחושת רוויה, או לחלופין אינו צמא בכלל – כאשר כל תנועה (אפילו של בית הנשימה בעת שיעול) גוררת כאב בלתי-נסבל, ואין כמעט הפרשות, הם שומרים אותן לעצמם, אגרניים כרוניים, פתולוגיים.
באופן סמלי הקשור בפירות אוגרי העסיס, אנו רואים כי במרבית הצמחים ממשפחת הדלועיים עליהם יש לנו מידע הומיאופתי קיימת אגירה רגשית ובעיות במשק הנוזלים – כמעט כל הצמחים הללו טובים לפתולוגיות שונות במערכת השתן, שלשולים דמויי כולרה ובכלל קושי הקשור ב"להחזיק בבטן" – הם אוגרים כעסים, מפתחים מרירות, מתפרצים באלימות.
הדלעת, ששמה הלועזי הוא בעל ארומה בלקנית עסיסית, Cucurbita pepo, היא בעלת סגולות ידועות בתחום צמחי המרפא. כאן המקום להזכיר שאת התחום הזה אין לבלבל עם הומיאופתיה, שמתבוננת במכלול של סימפטומים ולא במוקד מבודד של הבעיה, שמתייחסת למישור הנפשי, ושלפי עקרון ה"דומה בדומה מרפא" בוחרת טיפול הניתן לרוב במינון זערורי שבזערורי. ועדיין, בהחלט תיתכן חפיפה במידע, וטוב שכך.
הדלעת ידועה בזיקתה החזקה לשתי בעיות עיקריות בקטביה של מערכת העיכול: מקורות מאד ישנים בתחום צמחי המרפא ממליצים על עיסה המופקת מזרעי הדלעת להרחקת תולעים, והמהדרין מוסיפים שמן קיק (נדמה שאין צורך לפרט את מעלות הקינוח השמנוני, או הדז'סטיף, אם תרצו).
אני ממליצה על אכילת כמות נאה של זרעי דלעת לאנשים הסובלים מתולעים. כשמדובר בילדים שאינם יכולים לבלוס שום, זרעי דלעת הם פתרון אפקטיבי ועתיר אבץ. אם אף אחת מהתוספות הללו לתזונה לא פועלת את פעולתה, והבעיה היא עמוקה יותר, נדרש טיפול הומיאופתי של ממש.
סגולה בולטת נוספת של זרעי הדלעת היא בחילות במהלך הריון. שוב, גם כאן, רפואה עממית לחוד מהומאופתיה. חשוב להדגיש שיש למעלה ממאה תרופות הומיאופתיות שונות לנשים הסובלות מבחילות במהלך הריון, והבחירה בטיפול ההומאופתי המדויק מתבצעת על-סמך הצלבה של נתונים רבים. יחד עם זאת, נשים שסובלות מבחילות עזות במהלך הריון המונעות מהן לאכול וגוררות ירידה ניכרת במשקל, עשויות להיעזר בדלעת – כאשר היא ניתנת במינון הומאופתי.
קוראים ממין זכר בוודאי ישמחו לגלות שאין צורך להיכנס להריון כדי לקבל את הדלעת במינון הומיאופתי: בחילה על רקע של מחלת ים עשויה להוות אינדיקציה בפני-עצמה, בהתבסס על התאמה רחבה של המצב (שכן יש קרוב לשבעים פתרונות הומאופתים שונים לבעיה הזו).
דווקא על Cucurbita citrullus, או בשמו המעט יותר פופולרי, אבטיח, אין די מידע הומיאופתי, בטח לא בהשוואה להררי האבטיחים המתגבהים עכשיו בכל קרן רחוב. מה שכן ידוע מהמחקר הראשוני בתחום הוא זיקה ברורה לכאבים בעת השתנה, תחושת חום עצומה (כפי שהוא אדום בפנים, ירוק בחוץ ולצערנו כבר אין לו גרעינים של אבטיח, כך התגלה שבמינון הומיאופתי חם לו בפנים, עורו קר למגע, והוא שונא את השמש בכל מאודו). ולמען האמת, הוא שונא בכל מאודו עוד הרבה דברים, אבל מפאת חולשה ודכדוך, אין לו כוח לחרחר מלחמה.
מוטיב אחרון המשותף לכמה מהתרופות ההומיאופתיות המופקות מצמחי משפחת הדלועיים משתרג יפה בתסריטים הקיציים של טיולים וחופשות מרוחקות. כשאנשים הזקוקים לדלעת הנחש (Bryonia) מדמדמים מתוך מחלת חום או מדברים מתוך שינה, הם רוצים "הביתה" והוזים שהם רחוקים.
אבל דווקא מתוך התיאורים ההומיאופתיים של שאר הצמחים במשפחה הזו, הנבדקים סיפרו שהם רוצים לטייל ולנדוד, לשלוח את הקנוקנות שלהם הרחק.
כשמדובר בירוקת החמור (Elatrium officinalis), האנשים לא שולטים בתשוקת הנדודים שלהם, אבל דווקא אלה שזקוקים לאבטיח במינון ההומיאופתי שלו (כן, אני יודעת שזה נקרא מצחיק) סובלים מאד במסעותיהם ורק רוצים שהחולשה והסחרחורות המלוות אותם יחלפו.
וזה מזכיר לי איך היינו פעם, ישראלים של לפני שני דורות בערך, בלי פספורט כי נסיעות לחוצלארץ זה סיפור לעשירים, ישובים במרפסת שטרם נסגרה בתריסולים, נושמים בריזה מהבילה מחוזקת בוונטילטור, מקשיבים לרדיו ואוכלים אבטיח. קיץ מרענן לכולכם!
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם