לא על הגלוטן לבדו: ההומיאופתיה והצל(יאק)
כיצד מתייחסת ההומיאופתיה אל הלחם, הסמל הדתי העל זמני של נדיבות אלוהית, ואל מחלת הצליאק, אי סבילות לגלוטן? רחל שבי נפרדת מהמצות ועושה סדר בחמץ
הלחם הוא סמל ליסודי ולבסיסי שבמזונותינו. ועדיין, אפילו על גבי פירמידת הצרכים של מאסלו שמארגנת באופן היררכי את הצרכים והמניעים האנושיים - מהפיזיולוגי-בסיסי ועד הרוחני – ברור שהלחם מהווה סמל גם למימדים נעלים יותר בקיום שלנו, למשל הזנה רוחנית. הדימוי הזה רווח בנצרות, וכמובן שגם במקורותינו: לחם הפנים, תריסר חלות סולת שהובאו כמנחה לבית המקדש ונאכלו על ידי הכהנים.
אגב אוכל הזוכה ליחס מקודש, קפיצה קטנה ברשותכם אל אייל שני. באופן אישי אני מתקשה להכריע האם אייל שני הוא משורר שמבשל, או מבשל שמשורר. כך או כך, בדומה לכוסברה ולגויאבה, אי אפשר להישאר אדישים כלפיו: או שאוהבים את הטוטאליות והשפה רוויית הפאתוס, או שממש מסתייגים, מאותן סיבות בדיוק. ובאמת, למה קפיצה קטנה זו? יען כי בעקבות אחד הקדימונים לאחד מפרקי תוכניתו, נחרטה בזיכרוני שורה שהוא שורר. הוא הקדיש פרק מיוחד לחיטה, וקונן על החיטה שאוזלת לו מהגוף. הו.
שני נפרד מהחיטה בכאב. הוא לא לבד. מה פשר העלייה החדה בשכיחות אבחון הצליאק, מחלה המאובחנת כאי סבילות לגלוטן, שהוא ממרכיביו של גרעין החיטה? אפשר לטעון שהחיטה בת זמננו היא מהונדסת, מרוססת, רחוקה מהדגן שבייתו אבותינו לפני אלפים רבים של שנים, ונצרכת בתקופתנו בצורה נטולת פרופורציה.
בהתבוננות הוליסטית אפשר לומר שהעולם מציב בפנינו אתגרים או תובע מאתנו תשובות ללא הרף. תשובות במובן של מתן מענה מסתגל, מענה שמאפשר המשכיות של הקיום. טמפרטורה יוצאת דופן, בוס גס רוח, מזון קצת מקולקל – כל אלה הן תביעות שהאדם, או האורגניזם, או יחידת הגופנפש, אם תרצו לכנותו כך, נדרש להעניק להן מענה. וכל אחד ואחת מאתנו, כמעין אחראי/ת-משמרת שלעולם לא יוצא/ת לחופש, נדרש/ת לתשובות ופתרונות מסתגלים, מת̞פקדים. הומאוסטזיס הוא שם המשחק.
כמו בובת "נחום-תקום", כמו כותרת ספרו האלמותי של יצחק לבנון "לכל שאלה
ניישם את התפיסה הזו. תחשבו על תופעות אלרגיות, תחשבו על סימפטומים של צליאק: אם המערכת ממהרת להתריע, מפעילה את הצ'קאלקה על ההתחלה, מייצרת סימפטומים, צועקת להפסיק ולשנות ממנהגינו, הרי שמדובר כאן באחד משלושה – רגישות יתרה ומוגזמת, גורם עוין במיוחד שהתקרב לגדר המערכת והפעיל את האזעקה, או שילוב של השניים.
נאמר בחסידות, שהקב"ה מדקדק עם החסידים כחוט השערה, במילים אחרות, סטייה מהדרך הנכונה מזכה בעונש מיידי דווקא את התלמידים המצטיינים. ובכן, לא כולנו צדיקים. ומעבר לכך, כשמדובר במזון כה חיוני, מה מונע משיעורים גדלים והולכים באוכלוסייה להכיל ולעכל גלוטן, זאת במיוחד לאור העובדה שעבור מרבית האוכלוסייה אין מדובר בשגיאות גסות מדי? מדוע המערכת מזדעקת יותר ויותר בחריפות כה גדולה מול מזון שעבור רבים עדיין אינו מפוענח כמסכן חיים, אולי אפילו להיפך?
להומיאופתיה אין פטנט אחד ויחידי מול צליאק, מפני שכזכור, ההומיאופתיה מתייחסת לאדם כמכלול חד פעמי של חוויות וקשיים - ולא כאל נשא של כותרת של מחלה. הסימפטום לעולם אינו נבדק במנותק מהקשרו, ולכן אין תרופות מדף לסימפטומים בודדים. עם זאת, בעזרת ההומיאופתיה נוכחתי במקרים של ריפוי מצליאק ללא שינוי בתזונה.
זו אינה משימה כבירה מדי, בפרט כשלוקחים בחשבון שהומיאופתיה הציעה פתרונות ברורים לאנשים שסבלו מסימפטומים של צליאק כבר בשלהי המאה ה-19, הרבה לפני הביופסות ובדיקות הדם שכיום מעניקות אבחנה ברורה. כאשר מבינים את ההקשר הרחב יותר, את המשמעות הייחודית של מרכיב תזונתי קדמוני, הגורם לתגובה חריפה ובלתי מסתגלת, ניתן לעזור לאדם למצוא בתוכו אסטרטגיות שיעזרו לו לתפקד.
היות וסכנת ערטילאיות מסוימת מרחפת על המשפטים האחרונים, אני רוצה להמחיש את המשמעות הקלינית בשני אופנים. ראשית, חשוב להזכיר את התרופה ההומיאופתית המופקת ממלח (Natrium muriaticum, עליה כתבתי כאן לפני כשנה).
כפי שכתבתי אז, מעניין השימוש באותן אותיות, המלח והלחם שנלחמים ביניהם ולרוב, כששאר התמונה הקלינית מתאימה לתיאורים ולחוויה הפנימית, אפשר להשיג שלום ולשוב לצרוך גלוטן. כדי לשמור דברים בהקשרם ודבורים על אופניהם, אני מדגישה שזו אחת מבין שבעים (בקירוב) תרופות הומיאופתיות אשר מסייעת בתופעות השכיחות המזוהות כצליאק.
אפיק שונה שאליו אני מנתבת את הטור הנוכחי הוא לסדרה הבוטנית של הדגניים (Poaceae), קבוצה עצומה הכוללת את הסוכר, את דגני המאכל, אורז, במבוק ועוד. כבר הזכרתי בטורים קודמים את עבודתה פורצת הדרך של דר' מיכל יקיר, שאפשרה להבין יותר לעומק תרופות הומיאופתיות כחלק מתפיסה מערכתית לפי תימות ושלבים בחיים.
דר' יקיר חקרה במשותף עם אליה און, הומיאופתית ותיקה נוספת, את המשותף לתרופות ההומיאופתיות המופקות מצמחים שבסדרת הדגניים. מתברר שהתרופות ההומיאופתיות הללו מתאימות לאנשים החווים קונפליקט סביב הזנה הורית וסביב נתינה בכלל – בין אם עודפת או חסרה.
ביתר פירוט, אנשים הזקוקים לתרופות הומיאופתיות המופקות מצמחים בסדרה הבוטנית הזו יתעסקו ללא הרף בחוויות של ניתוק ונידוי מהמשפחה, של נטישה וחוסר שורשים, של עקירה מהבית ומהאדמה על שלל משמעויותיה. נראה שהמושג "אמא אדמה" מתאים במיוחד, בפרט מפני שיש לרוב הפרעה או "קלקול" באלמנט המזוהה עם הנשי ועם המקרקע.
האנשים הזקוקים לתרופה הומיאופתית המופקת מאחד הדגניים חשים באופן כזה או אחר חוסר יציבות בחייהם, כאילו אין להם קרקע, אין להם יציבות ותמיכה, בעיקר במובן המשפחתי. הם עשויים לחוש נטולי שורשים, נטולי הזנה, ולרוב יספרו שבעברם היתה דמות אמהית לא בטוחה, לא יציבה, שההיפרדות היציבה והבריאה ממנה לא התאפשרה.
מבחינה פיזית ישנה זיקה למגוון של בעיות, אך בפרט מדובר בבעיות במשק הנוזלים בגוף, המתבטא לרוב בפתולוגיות במערכת השתן. פתולוגיה שכיחה נוספת היא זיקה לבעיות פוריות וישנן נגזרות פיזיות ישירות יותר המשויכות למצב הנפשי, המתבטאות בבעיות עיכול ובעיות מטבוליות.
כמה מילים נוספות על חברות ספציפיות בסדרה הבוטנית הזו: משערים שהאדם ביית את החיטה מהצמח הקדמוני Triticum dicoccoides, או אם החיטה, המוכרת לנו בעיקר דרך סיפורו של אהרון אהרונסון, אחיה של שרה אהרונסון מפרשת ניל"י.
מחקר על אם החיטה נערך בארץ בעשור האחרון ביוזמת ג'רמי שר (Sherr). במחקר, שלא פורסם עדיין, עבר כחוט השני עיסוק מתמיד במאבקים תוך-משפחתיים עזים ודרמטיים, כגון סכסוכי ירושה. ככלל, המשפחה נחוותה כלא מזינה, כדוחה וכמתאגדת נגד "הכבשה השחורה".
החיטה הרכה, השכיחה מאד כיום, קרויה Triticum vulgare, ובמחקר שנערך עליה (בישראל גם כן, הפעם על ידי שלי אדיב), שוב עלתה הזיקה החזקה למשפחה, בדרך כלל סביב חוויה של עקירה מהשורשים המשפחתיים (הגירה), וכן קונפליקט עז בין צורך בעצמאות מחד וקושי להתנתק מהאם מאידך.
למען הסר ספק, מחקרים מקבילים נערכו בעולם, והם העלו את הנושאים הללו גם בסביבות שמבחינה תרבותית אינן כה "הדוקות-משפחתית" כישראל.
בנוסף, מחקרים ישראליים על תרופות הומיאופתיות אחרות מעלים נושאים שונים בתכלית. מכאן ניתן להסיק שהנושאים הללו הם "נשמת אפן" של התרופות המופקות מצמחים דגניים. לאור הזיקות הפיזיות, בפרט כשמדובר בחיטה הרכה (אלרגיות, בעיות עיכול), מאוד יתכן שמישראל יוצאת בשורה עבור לא מעט חולים המאובחנים עם צליאק.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם