מהמקום הכי נקי: על מחוברות, הומיאופתיה וחג הפסח
אם אתם פוקדים את ערוץ הניו-אייג', יש להניח שגם אתם חשים שתכליתו העליונה של החג לא מתמצה בהכנעתו הניצחת של האבק שהצטבר לכם במדפים העליונים של הספרייה. רחל שבי עושה סדר
אני שמחה שיוצא לנו להיפגש כאן היום, בפרט בימים התזזיתיים ועמוסי ההכנות האלה של טרום הפסח, שאין בהם קמצוץ של פנאי. אני מנחשת מה אתם עושים ביד ימין שלכם ברגעים אלה ממש. קרוב לוודאי שהיא אוחזת במטלית, או במגב, או בשניהם גם יחד. זה בסדר, זו לא אשמתכם, זו התניה כמעט רפלקסיבית. הלוא מקדמת-דנא ידוע שמיד עם תום חג הפורים מכריזים מלחמה על החמץ הנפשע, שמשטה בנו ללא הרף.
רק השד יודע איזה שד מריץ את מיודענו הזריז (בדומה ל"מכופף הבננות" של אריק איינשטיין) - מהמארב בבוידעם החמץ הנלוז קופץ למסילות התריסים, ומשם מזדחל במזיד לקפלי הווילונות.
במיקומו האסטרטגי החדש הוא ממתין לשעת הכושר, בה יסתער עליכם מאחור. אם אפשר להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, דמיינו עכשיו שאני טופחת על כרית הספה ומחליקה את קמטיה. לא ניקוי אבק אלא פשוט הזמנה לשיחה.
במידה כזו או אחרת של בקיאות, כולנו מתורגלים בהלכות הסדר: ההגדה, הדודות, החשבונאות הבלתי נמנעת בסגנון בשנה-שעברה-היינו-בצד-שלך-אז-השנה-חייבים-בצד-שלי,
אם אתם פוקדים את ערוץ הניו-אייג', יש להניח שגם אתם חשים שתכליתו העליונה של החג לא מתמצה בהכנעתו הניצחת של האבק שהצטבר לכם במדפים העליונים של הספרייה, האבק שכל השנה התעצלתם לכבדו במטלית ושלפיכך, כשתאזרו לבסוף את כוחות הנפש, הוא יגמול לכם בהתקף עיטושים בן יומיים.
למדנו שסיפור יציאת מצרים הוא אחד העוגנים שבאמצעותם מתרקמת בכל דור מחדש האמונה היהודית בכוחו של האל לגאול אותנו, ולמדנו גם ממקורותינו שבמהלכה יציאת מצרים התגבשנו לכדי קהילה בעלת אמות מידה מוסריות. יותר מכך, אנחנו מוזמנים לחוות את הסיפור דרך החושים ולהטעין אותו במשמעויות אקטואליות.
נאמר לנו בהגדה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. יש המתרגמים זאת לציווי מוסרי ואקטיביסטי לטובת האוכלוסיות המוחלשות והפגיעות שבקרבנו. אך גם במישור פעולה הפרטי יותר, חשוב שנזכור ששעבוד אינו זקוק לנוגש חיצוני.
לפעמים השעבוד נוגס בנו מבפנים. דון חואן מייעץ לקרלוס קסטנדה ב"האש שבפנים" לחפש את הרודן הקטן, כלומר את הדמות שפועלת באופן סמכותני בחיינו, שגוזלת מאתנו חיות באמצעות העלאה של דרמות כגון צער, זעם או נקיטת אלימות.
דון חואן מספר כיצד התמודד עם הרודן הקטן שלו, וכיצד קם מולו לאור יום, עד שהשתחרר מהשעבוד. הוא מחשיב את עצמו לבר מזל מפני שפגש ברודן והתמודד עמו. כמובן שמדובר באלגוריה. אם לזקק את המסר, שיתאים לפרקטיקות נוספות, אני מציעה שנבדוק, במסגרת ביעור החמץ הפרטי שלנו, את כל מה שהחמצנו (במובן דו-משמעי, קלקלנו וגם פספסנו).
התקופה הזו מאפשרת לנו להעניק תשומת לב לשאלה, איך ניתן לרכך ולהחליק את מוקדי החיכוך והדחיסות שבחיינו. האם זו אינה תמצית היציאה מעבדות לחירות, המעבר מהדחוס, מה"חייב", מה"צריך", מהצר - אל הקל, הנושם, האפשרי?
לדור ההיפר-מחובר, שלא ידע את יוסף, אבל כן חי את הדיגיטליות, את הרשת ואת שלל מכמניה, אני רוצה להביא קטע מקסים מתוך "מחוברות 2", שקצת אבד בסבך הכוכבות המאוד מסוימות המסתמנות מתוכו. בפרק הרביעי, דינה אברמסון מיטלטלת בין דאגות כלכליות אקוטיות לבין התקווה שהמעסיק שלה יעביר לה את משכורתה, גם אם באיחור משווע.
חוסר האמון בבוס, שלדעתה מלין את שכרה, מתחלף באחת בהקלה עצומה: מתברר שלא העבירה לו פרטים מדויקים של חשבון הבנק שלה. היא שמחה שלא נכנעה לקול פנימי שופט ומתקרבן שעודד אותה להתעמת איתו בצורה תקיפה אלא נותרה פתוחה לאפשרות, לכף זכות.
לדור שכן ידע את יוסף אני מזכירה שפעם, בימי הראינוע, לימדו אותנו שהסרט הוא למעשה תצוגה של תמונות נייחות, המתחלפות בקצב מאד מהיר של 24 פריימים בשנייה. אני אוהבת להשתמש בדימוי הזה, שבו התנועה הרציפה היא אחיזת עיניים, ושלמעשה יש המון תמונות קטנות ונייחות העומדות בפני-עצמן. כלומר, כל אחת מהן היא צילום מצב, ולכן גם פוטנציאל לשינוי.
נדמה לנו שהסרט ידוע מראש, שהתנועה רציפה ובלתי נמנעת, אך אפשר גם לפרש ולהבין שנקודת השינוי אפשרית בכל רגע, שהדברים אינם זורמים מחוץ לנו, מכוח התכתיב של במאי עלום ואדיש.
בהתבוננות שמקנה המקצוע שלי, ברור שאין הכוונה לריפוי מוחשי הניכר כלפי חוץ בשבריר השנייה (זו, לפחות, אינה מידתו של בשר-ודם). אבל ה"טוויסט בעלילה", נקודת המפנה, הרגע ש"שלח את עמי" נענה ב"כן" – זהו רגע מכריע, מגדיר, שלאחריו התהליך צובר תאוצה.
במילים אחרות, תמיד כדאי להבהיר מראש שכאשר מתחיל תהליך של ריפוי אנחנו לא מתעוררים למחרת באחו ורדרד, עתיר ציוצי ציפורים וחדי-קרן. עם זאת, בפרספקטיבה של זמן התהליך הוא חד-משמעי. ולמען הסר ספק, אי אפשר למתוח את ההשוואה הזו: הוא לוקח הרבה פחות מארבעים שנה.
אני רוצה שנעבוד עם כלי מעשי. אחד הטקסים הנהדרים שאני מכירה, שאפשר לערוך אותו בכל עת, הוא טיהור של מרחב בעזרת עלי מרווה יבשים. במקביל להבערת העלים, טוב להביע תפילה. כל טקסט הנושא משמעות מטהרת הוא מיטיב בהקשר הזה, בין אם הוא מעוגן בנוסח מסורתי או שהוא פרטי וספונטני.
התרופה ההומיאופתית המופקת ממרווה קרויה Salvia officinalis. קיימת קורלציה בין השימוש במרווה כצמח מרפא ברפואה העממית לבין השימושים ההומיאופתיים, אף כי בהומיאופתיה מתייחסים בצורה מעמיקה למישורים נוספים, מעבר לשימושים ברפואת צמחים (צרידות וליחה, דילול הדם, "ייבוש" חלב עודף בתקופת הנקה).
בהומיאופתיה רואים כי המרווה, כמו גם שאר הצמחים במשפחת השפתניים (למשל, מנטה), מתאימה לאנשים שהמוקד בחייהם הוא הצורך לחוות התרגשות, התלהבות, עונג ואף התעלות.
במקביל, קיים אצלם חשש (ואף בריחה מפני) מצבים המזמנים שעמום או שגרה. המרווה בצורתה ההומיאופתית יכולה לסייע לאנשים הסובלים מהזעה מוגברת (ולמעשה, מעודף של הפרשות – ריבוי שתן, נטייה לשלשולים ועודף ליחה), והוכיחה עצמה במחלות נשימה (זיקה לדלקות ריאה ובעבר גם במצבי שחפת).
דר' מסימו מנג'לבורי (Mangialavori) מדגיש את יכולתה לרפא, בהתאם לשאר התמונה ומתוך התבוננות הוליסטית כמובן, בעיות פוריות נשית, ובכלל זה אנדומטריוזיס ועקרות שאין לה סיבה אחרת.
אני רוצה לסיים באחד משיריו הנהדרים של ברי סחרוף, עבדים, שמתאר בצורה מדויקת כל כך את הזמן והמקום שלנו, בלי אח גדול אורווליני, אבל עם אח גדול טלוויזיוני, על שאר נגזרותיו והסמלים המשתמעים. על אף חופש חיצוני לכאורה, אנחנו עדיין תלויים ב-, מכורים ל-, משועבדים ל-. ורוצים אחרת. חג חירות שמח לכולנו.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם