דור האין-פרוזאק: נשים גדולות, פרק 1
מה הקשר בין דמותה המדוכדכת-נערצת של לאה גולדברג לתרופה המופקת מנוצה של ברבורה? רחל שבי על התשובה של ההומיאופתיה לחוויית הברווזון המכוער
בהנחה שבתקופה הקרובה תשומת הלב שלנו לא תוסט אל עבר דבר מה דרמטי שיתרחש במחוזותינו (מלחמה, משט אל/ממדינת אויב, עוד שר שיואשם בפלילים או חלילה עוד בגד סר טעם של אשת נבחר ציבור), אני רוצה לפצוח היום במיני סידרה על שלוש נשים חזקות ודומיננטיות, ולהקדיש לכל אחת מהן אטיוד הומיאופתי.
ב"אטיוד" אני מתכוונת לדיון או תרגיל שהוא, מן הסתם, תיאורטי, להזדמנות להתוודע לתרופות הומיאופתיות מסוימות, "להלביש" אותן על דמות, על דימוי.
כאן מגיע שלב הדיסקליימר,
בסופו של יום, בהחלט יתכן שמעבר למה שגלוי ונגיש לנו כצרכני תקשורת ותרבות, קיימים רבדים ממודרים שבהם, כמובן, אין אפשרות לטפל במסגרת הטור הזה. ולכן, השורה התחתונה היא שהניתוח הזה נסמך על המידע שגלוי וזמין לנו כקהל.
ראשונה היא לאה גולדברג, שהשבוע צוין ברוב-טקס באירועים ברחבי הארץ יום הולדתה המאה.
ברשימתו לפני למעלה משנה קבע חוקר הספרות דר' אריאל הירשפלד שגולדברג מהווה "נוכחות חיונית בחיינו" והוסיף, כי על אף שמילותיה מהוות את "הגדרתה השלמה ביותר" של השירה, "הרגש שנוצר בזיקה אליה לא היה הערצה או כבוד אלא אהבה עמוקה".
באמצעות שפה עשירה, מרוכזת, קפדנית ומדויקת, לאה גולדברג פנתה לרצף הגילים שדר' הירשפלד מגדיר - בין העריסה וערש הדווי. וזה הישג נדיר, היכולת לדבר בשפתם וללבם של כל כך הרבה קהלים.
בכל הקשור לקהליה הבוגרים של לאה גולדברג, הרי שלמרות האצילות והעושר הרגשי שמאפיינים את יצירתה, בגוף השירה שלה נוכחים עד מאוד ייסורי הבדידות והגלמודיות. גולדברג כתבה ב"שאריות החיים", שירים שנמצאו בעיזבונה, כיצד חלומותיה טבעו בים בעוד היא אמרה שירה. האין זו נחלתם של אמנים מיוסרים באמת? אנשים הדולים פנינים נדירות, מעוררות התפעלות והשראה, מתוך אוקיינוסים של כאב פרטי.
אפשר לתהות מה היו פני התרבות והאמנות בימי עברו אילו היו הפרוזאק וקרוביו נגישים כהיום. עולמם של האמנים, המתווכים לנו חוויות חיים, היה מן הסתם יותר קהוי, הרבה פחות כאב היה נוגס בהם ותובע מהם פעולה אמנותית משככת, מזככת. כנראה שכזה היה גם עולמנו – כקהל של צופים, קוראים, מאזינים - הרבה יותר משעמם ושטוח. אחרי הכל, אפילו במחוזות קשים, בודדים ועריריים, כפי שלאה גולדברג תיארה לא-אחת, עדיין מתקיים קשר: "בדידותי נגעה בבדידותך" (ב"אהבתה של תרזה די מון"), או "דמעה נגעה בדמעה" (ב"משירי הבן האובד").
מהי דמותה של לאה גולדברג המצטיירת בשיריה, בספריה, ביומניה? מה יכלו לספר תלמידיה, מוקיריה, אוהביה? התיאורים החוזרים ביחס לאישה שהיתה כה נערצת על ידי תלמידיה וקוראיה מתייחסים לנדיבותה, לבדידותה, לאצילותה, לכיסופי אהבה שלא התממשה, לדכדוך. כל כך הרבה מהרושם שמתעצב ומתעצם מעיון בחומרים שהותירה לנו מוצא את ביטויו בתרופה הומיאופתית הקרויה Cygnus Bewickii, המופקת מנוצה של ברבורה (שמה הלא-לטיני הוא Bewick Swan) שמדי שנה מטילה את ביציה בערבות רוסיה ומשם מהגרת לרחבי אירופה, עד צפון-מרכז אסיה.
בהומיאופתיה הופקו תרופות משלושה סוגים של ברבורים, ועל אף נקודות הדמיון הרבות ביניהן הנוגעות לחוויות של אהבה נכזבת, אבל ובדידות, הרי שהברבור הזה הוא פחות קהילתי. בטבע, הזוגיות הברבורית נוטה להחזיק מעמד במשך כל החיים (בשנות אנוש הכוונה ללמעלה מעשרים שנה), וההורות היא שוויונית במידה רבה.
כיצד מתרגמים את הדפוסים האלה לשפה האנושית, כלומר איך "רעיונות ברבוריים" כאלה משתקפים בפריזמה האנושית? בהומיאופתיה, כזכור, מבצעים ניסוי שבו נבדקת ההשפעה של תמצית מדוללת ומנוערת (במקרה הזה, מנוצת הברבורה) בקרב קבוצת נבדקים, שאינם יודעים מה קיבלו.
החוויות שעלו במחקר הרלוונטי על Cygnus Bewickii, הן צורך עמוק בקרבה רגשית ואינטימית, והתאבלות ממושכת, בעלת סממנים דיכאוניים, כאשר הקרבה האוהבת נעדרת מהחיים – בין אם כי טרם התממשה, ובין אם נלקחה במפתיע, בחדות (היזכרו במילות "אגדה יפנית" של אהוד מנור, על הברבורה שקצה בחייה עם מות אהובה).
אהבה חד-צדדית זו, כשמושא האהבה אינו יכול להעניק אותה מסיבות שונות (אינו מודע לה, אינו רוצה בה, אינו בחיים) היא פתח לדיכאון ולחוליים שונים.
זהו היבט מרכזי מאוד בתרופה הומיאופתית זו, כשם שהיה עבור לאה גולדברג. כבר בגיל חמש עשרה היא הכריזה כי שני המוטיבים העיקריים בחייה הם האהבה והיצירה, והוסיפה שחיי האהבה הם עגומים וחסרי-סיכוי, ושהיא חדלה להאמין באהבה, מפני שאינה אלא שקר גדול. האכזבות הללו יכולות להיות (בפרט בגיל כזה) פרי הרוח והדמיון, אך אצל לאה גולדברג הנבואה הגשימה את עצמה.
ככל שמדובר ב-Cygnus bewickii, זוהי תרופה הומיאופתית המתאימה לאנשים בודדים, שאינם נושאים עמם דימוי חיובי של העצמי אלא חוויות של כישלון, ייאוש ממציאת בן/ת זוג לחיים ותחושת כיעור. התחושה הזו ראויה לציון מפני שהמוטיב הזה, הנוכח ביצירתה של לאה גולדברג, מתנגש עם עדויות מצולמות של אישה נאה מאוד, חיננית ומקסימה, דווקא מאותן שנים בהן כתבה בסלידה על הכיעור שלה-עצמה.
מעטים מאתנו נושאים בטייטל רשמי של מלכות (ומלכי) יופי, אך כמה מרגישים באמת ובתמים מכוערים? עבור Cygnus bewikii, חווית הברווזון המכוער אינה חולפת לעולם, והאנשים הזקוקים לתרופה ההומיאופתית הזו סובלים מדימוי גוף שלילי של כיעור ומשקל עודף.
מרתק לגלות בדיווחי הנבדקים (שלפי עקרון הסמיות הכפולה לא ידעו באיזה ניסוי הם משתתפים) שהם חוו התפרצות של שטף לירי, שלא התממש בחייהם עד אז, ושהתבטא בחריזת שירים. במינונים ובהקשרים הקיימים במחקר הזה, כמובן שלא מדובר בתופעה פתולוגית (להבדיל, למשל, מתופעות של חריזה היכולה להופיע במצב סכיזופרני, בשל התרופפות דפוסי חשיבה), אך לפי העיקרון ההומיאופתי "דומה בדומה מרפא", היא מלמדת על נטיות וטעמים שנגלה בקרב אנשים שיזדקקו לתרופה ההומיאופתית הזו.
ואם בטעמים עסקינן, זו מסתמנת כאחת התרופות הבולטות לאנשים המכורים לעישון (יש כמאה פתרונות הומיאופתיים בנושא, אל-נא תלעיטו את עצמכם דווקא בתרופה ההומיאופתית הזו). זה, עבור מי שזוכר/ת את טבעות העשן המסתלסלות שתיארה לאה גולדברג, שנהגה להדליק סיגריה בסיגריה.
נוסף על כל אלה, עולה בדיווחי הנבדקים מוטיב חזק של מים, בדמות חלומות על ספינות ועל ים (למי שנזכר/ת ז ה מ כ ב ר בשירהכואב, הלופת), וכן על בתים מוצפים במים. המוטיב הזה התבטא גם בדחף לבכות בכל מצב רגשי, לאו-דווקא עצוב, בצורך עז לפקוד מקורות מים, לשחות, לשתות כמויות גדולות של נוזלים. בנוסף, הנבדקים תיארו תחושות אקסטטיות כששהו בטבע.
ואם מתוך היכרות עם שיריה של לאה גולדברג והשוואתם לתיאורים אלה אין די, הרי שהברבור, באציליותו, כפי שמציינת פרופ' חמוטל בר-יוסף, הוא אלמנט חוזר בתרגומים מוקדמים מאוד שערכה לאה גולדברג לשירי-עם ליטאיים (שם חתמה בשם העט "לאה משורר").
ברוח ההסתכלות ההוליסטית, שאינה מבודדת אלמנט אחד מתוך מכלול אלא מתייחסת לשלם, אני רוצה להדגיש בשלב זה שתי נקודות חשובות; ראשית, חוויה שלילית של הגוף, כתפיסה בסיסית העלולה להניע דפוסים הרסניים, משותפת לכמה עשרות של תרופות הומיאופתיות, וביניהן שתיים אליהן התייחסתי כאן בעבר, lac caninum ו- Thuja occidentalis. הבחירה בתרופה הומיאופתית מסוימת מתבססת על מכלול מאפיינים ולא על סמך "כותרת" מסוימת.
שנית, קוראים ותיקים של הטור שלי בוודאי עשויים להיזכר במה שכתבתי על התרופה ההומיאופתית הקרויה Natrium muriaticum. זוהי תרופה הנוגעת בארכיטיפ עמוק מאד ובחוויות של בדידות ועצב. בעקבות הטור ההוא עשרות אנשים כתבו לי עד-כמה התרופה ההומיאופתית הזו מתארת את מצבם. שתי התרופות ההומיאופתיות הללו עוסקות באובדן, בדידות ודכאון , אך השילוב של כאב האובדן, האהבה הנכזבת, הנוסטלגיה, האלמנט המימי ותחושת הכיעור – יחודי ל-Cygnus bewickii.
דר' הירשפלד מסיים את מאמרו על לאה גולדברג במשפט הבא, בהתייחס למשוררים ומבקרים מסוימים, שקיטרגו בכל-פה על שירתה: "כי גדולה רוחנית כשל לאה גולדברג, השלובה באורח שלא ניתן להפרידו באנושיותה, כלומר בנשיותה, תובעת ממבקר השירה העברית להכיר בכך שהאדם החכם והמשכיל ביותר בדורו, שהפך לבדו וכנגד לא מעט קנטרנים ורשעים למעצמה אמיתית של תרבות, היה אשה". זהו מעין פתיל שמוביל אותנו לאישה נוספת, ועל כך בטור הבא. להתראות.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם