השד המגדרי: נשים גדולות, פרק 2
השימוש בסטריאוטיפים מסייע לנו למיין ולפרש מידע, אך בדרגה מסוימת הוא כבר חוטא לאמת. רחל שבי מביאה את סיפורן של שתי נשים מהחיים שלא עונות על ההגדרות הנדושות
בטור הקודם הבאתי בפניכם תרגיל תיאורטי במטרה להפיח חיים בתיאור הומיאופתי קליני ולהפוך את החומר היבש לתלת-מימדי ונגיש. כפי שהבהרתי אז, לא מדובר חלילה במטופלים קונקרטיים - המידע ההומיאופתי משתלב ומשתרג אך ורק באפיונים הגלויים לכל של דמויות ידועות.
זהו תיאור בערבון מוגבל בהחלט, זוהי הלבשה על דימוי שמעצבת התקשורת, על פרסונה המצויה תחת זרקור ציבורי ולא על בן האדם – או ליתר דיוק - בת החווה הקונקרטית, הפרטית. אני רוצה להמשיך בכך גם הפעם, ולהתייחס לשתי נשים חזקות נוספות, אם כי ידועות פחות במחוזותינו, שבעזרתן אפשר ללמוד על אפיונים הומיאופתיים.
את הטור הקודם סיימתי בציטוט מפי חוקר הספרות דר' אריאל הירשפלד, שהתייחס להתנגדות הגדולה בה נתקלה לאה גולדברג מצד גברדיה של מבקרים גברים שזלזלו בכישרונה.
לצורך כך נשרטט קווי מיתאר כלליים, כמה מילים על החשיבה הפמיניסטית שהשתנתה עם השנים ובהחלט לא יכולה להיחשב למקשה אחת. לפני עשורים מעטים הזרם הבולט בפמיניזם דרש שהשוויון בין המינים יתבטא בהשתלבות נשית מלאה במערכות קיימות, גבריות במהותן.
נטען אז שנשים יכולות וצריכות להיות שוות בכל לגברים, "אחלה גבר". זרם שהגיע מעט יותר מאוחר, הקרוי פמיניזם תרבותי, ביקר את הגל שקדם לו ודווקא כן הדגיש את ההבדלים בין נשים לגברים, הנובעים יותר מכל מחינוך שונה ומתהליכים חברתיים נבדלים עבור נשים וגברים (ופחות בגלל הביולוגיה). השוני הזה לא שלל את השוויון בין המינים. במתח שבין התפיסות ניצבות דמויות של שתי נשים מאוד מעניינות.
מתישהו בשבועות האחרונים, בין העימותים בגבולות הארץ, נשיא קרן המטבע הבינ"ל ששלח ידיים (או שלא), מציאת המרחב המוגן בתרגול הכלל-ארצי וכמובן מחאת הקוטג' ההרואית של העם היושב בציון, מיהרנו להפנים (או סתם לשכוח) את העובדה שצה"ל מתהדר באלופה חדשה.
בחלוף כמעט שלושים שנה מהקצאת דרגת התת-אלוף גם לאישה, יש גם אלופה בצה"ל, למרות שהאלופה אורנה ברביבאי כונתה בימים הראשונים "האלוף". העברית לעתים מזמנת לנו צירופים משעשעים, דוגמת "השרה איציק" לפני כעשור, אבל מובן שכאן מדובר בנוקשות לשונית, שמלמדת על השינוי המחשבתי שעלינו עדיין לעבור.
תא"ל במיל' יהודית בן-נתן (שלימים הניחה את היסודות לבג"ץ אליס מילר, למי שזוכר/ת) התראיינה לפני כחודש לכבוד האירוע ברשת ב' (25.5.11) וסיפרה שפעמים רבות בקריירה הצבאית שלה שילבה ברשימת שיקוליה מה שכינתה "תחושת בטן". למשמע דבריה עבר בי רטט קל, ולא של חדוה.
המושג הזה, "תחושת בטן", בדרך כלל משויך לאחד משניים - תחלואיו הידועים של מטבח צה"לי טיפוסי או, לחלופין, איכות נשית, מעורפלת-משהו, לא בדיוק נסמכת על עובדות, ברמה הסטריאוטיפית כמובן.
האם מקומו של ביטוי כזה במערכת צבאית? מי נתרם מכך, אם בכלל? צירוף המילים הזה מחדד דילמה, האם אפשר וצריך ומוטל על הנשים להשתלב לצד הגברים במערכות שבאופן אינהרנטי קיימת בהן חלוקה מגדרית נוקשה? האם אפשר וצריך להציג איכויות שונות המזוהות עם סטריאוטיפ נשי? אולי פשוט לעזוב ולהודות שהצבא, בהגדרתו, הוא מערכת שוביניסטית ופטריארכלית?
באינטרנט התפתחו ויכוחים מדוע הודגש צילום של האלופה בחיק משפחתה, האם ניסו להרגיע, שהאלופה גם יודעת לטגן שניצלים? הרי תמונה דומה של רא"ל בני גנץ, להבדיל, פורסמה רק כעבור זמן רב.
נניח לדיון הפמיניסטי. נראה שההומיאופתיה מעוררת מספיק מיצי קיבה (שלא לומר, תחושות בטן במובן הלא-אינטואיטיבי). כאמור, אני נעזרת כאן באלופה ברביבאי כסמל, חד-משמעית לא באופן פרטי או אישי.
אפשר לראות בסיטואציה הזו תיאור של הטיפול ההומיאופתי המופק מנחושת, המתכת שבלעז קרויה Cuprum metallicum. זהו סמל למי שהגיע/ה לשיא מבחינת היררכיה, סמל - על שלל הסטריאוטיפים הנלווים - של מפקד בכיר בצבא: נחוש, שאפתן, מדבר בחיתוך נחרץ, מצוי בעמדה בכירה של עשייה ואחריות - אך במסגרת מאוד "מרובעת", נוקשה, מחויבת-חוקים, טקסית וריטואלית.
בתוך שיא העשייה הזה ישנו פחד מאוד קונקרטי, אך בה-בעת גם סמלי, מנפילה. רום המעמד, אחרי הכל, הושג בשנים ארוכות של טיפוס עיקש ומאומץ. החוויה הפנימית היא שיש להקפיד על שליטה מלאה, להיזהר מפני פאשלות של פקודים, להתגונן בפני ביקורת, להישמר מפני יריבים הנושפים בעורפך, למנוע היפוך תפקידים או אף פיחות במעמדך.
הומיאופתיה, כזכור, מתייחסת לגוף ולנפש כאחד, כשני ביטויים של אותה שפה. כשמדובר בתכשיר ההומיאופתי הזה, חווית אובדן השליטה עשויה להתבטא בתופעות עצביות רבות ומגוונות. דר' יאן סכולטן, הומיאופת הולנדי ידוע, מציע דימוי יפה בהקשר הזה: את ההתכווצויות שחווים מטופלים הזקוקים לנחושת בצורתה ההומיאופתית, בפרט בשרירי השוקיים, הוא מסביר כתוצאה של מי שחייב למתוח עצמו ולהתהלך כל העת על קצות האצבעות, בשליטה ומאמץ על-אנושיים כמעט.
אני רוצה להתייחס לאישה נוספת שמפלסת את דרכה בסביבה גברית בעיקרה, ומושכת תשומת לב. שמה נרי אוקסמן והיא ישראלית לשעבר המסיימת דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בתחום חדשני המחבר אדריכלות, הנדסת חומרים ועיצוב.
את נרי הכרתי לפני זמן מחצית חיים של שתינו במשלחת נוער שארגן משרד החוץ, בתקופה המזוהה (אצלי לפחות) עם תום נעורים ואידאליזם בלתי מפוכח. בעקבות כתבות שהתפרסמו על פועלה, אני מתרשמת שהשילוב הנדיר שהתקיים בה כבר אז, בין חוכמה, נועם ויופי, רק הלך והתעצם.
הצורך לנקוט למיין ולקטלג הוא יותר מאשר אנושי, הוא הישרדותי. השימוש בסטריאוטיפים מסייע לנו למיין ולפרש מידע - אך בדרגה מסוימת הוא כבר חוטא לאמת, מרדד, משטיח ולעתים גם מבזה. היה מעניין לקרוא את הטוקבקיאדה שהשתרכה בעקבות הפרסומים על נרי בטקסטים הכתובים והמצולמים.
חיבור כמעט בלתי-אפשרי בין חזון, עומק, רהיטות ויופי גרר אינספור הערות סקסיסטיות. איך בדיוק היא פילסה את דרכה למכון המחקר היוקרתי? התארים האלה באמת שלה? טוקבסיקט אחד שיגר מחמאה מאוד עקומה, הוא פשוט לא חשב שבמוסד האקדמי הזה פועלים אנשים כל כך יפים.
הדיפלומות ממחישות שנרי היא גם אישה חכמה, ההיפך הגמור משילוב שגור ומצופה שאפשר למחול עליו, או פשרה שהקנאה כן מוכנה לעכל, כגון חכמה אך עכברית, יפה אך טיפשה כמו נעל.
נרי נתקלה ביחס הזה כבר בתיכון, ממנהלי משלחת הנוער ההיא (ומי יודע, אולי מעוד הרבה). לא התייחסו לגוף עבודתה, אלא לגופה שלה. אל נא תבינו אותי שלא כשורה. אני לא טוענת שהנשיאה הבאה של ישראל חייבת בהכרח להיות לסבית, מזרחית וחד-הורית. אני כן חושבת שאנחנו יכולים להרחיב את הסכמות שדרכן אנחנו מתבוננים בעולם, ואולי גם מתגוננים מפניו.
תכשיר הומיאופתי שמופק מהמתכת פלדיום (Palladium metallicum) מתאים למי שנמצא בשיא של פעולה המשלבת חשיבה יצירתית בתחומי האמנות ו/או המדע. הפלדיום, כמתכת, אינו מחליד, הוא מצוי במסגרות הדורשות דיוק ותחכום, ובאופן הומיאופתי מתאים למי שהגותו נמצאת בשיאה, שהשאפתנות מביאה אותו אל אור הזרקורים – אך באופן השונה מהותית מנחשולי הריאליטי, מדובר באנשים שבנו את עצמם בהתמדה ומתוך כשרון והשקעה עצומים.
חישבו על השחקן שמגלם את תפקיד חייו וזוכה לתשואות, הפרפורמר הטבעי שהגיע לשיאו, הספורטאי שזוכה בפעם המי-יודע-כמה בפרס היוקרתי ביותר בתחומו, התיאורטיקן החדשני שמסומן בתור "הדבר הבא". תאמרו, איפה המכשלה? למה להזדקק לטיפול במצב כזה? אפשר להתענג על כל קמצוץ מההכרה (אלא אם אתם דוגלים בפרקטיקה מצניעת-לכת, שבה גם אחרי ההארה חוטבים עצים ושואבים מים, כמו באמרה הידועה).
נקודת התורפה במצבים האלה יכולה להתעורר רק אם אדם מתמכר להערצה הזו ואינו מסוגל לנשום בלעדיה, או אם הוא נשבר כתוצאה מכך שאפעס, לא תמיד כולם מפרגנים לו.
ואיך אפשר לקנח בלי כמה מילים על קוטג'? בהומיאופתיה מייחסים חשיבות מאד גדולה למה שאדם אוהב לאכול (וגם למה שהוא שונא בתחום הקולינרי). היות ודווקא הקוטג' התמים – הוא ולא מצוקות מעט יותר קריטיות כגון מחירי הדיור, שכר הרופאים או בעיות רווחה – יצרו מחאה סוחפת בישראל.
כחלק מעוד תרגיל מחשבתי בלתי מחייב, ניסיתי לפענח כיצד, אם בכלל, ניתן למצוא קשר סמלי בין האיכויות הקליניות של התרכובת הזו בהומיאופתיה לבין מצבנו הנוכחי. ובכן, בצורתו החומרית, ולמען הסר ספק באופן שאינו הומיאופתי, השתמשו בעבר בתרכובת הזו כדי לנטרל זיהומי עיניים של תינוקות שזה עתה נולדו.
הכוונה היא כמובן לזמנים שקדמו לפיתוח האנטיביוטיקה. אז אני מסיימת הפעם במשפט, שכדי להבין את המלודיה שלו כדאי לשים לב לכל התווים. אולי הקוטג' הזה יפקח באמת את עינינו.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם