לרפא את המשיח
המטיף הזה נחרץ, האמת היא שלו, רמאותו אומנותו, האינטריגות הן לחם חוקו, וסביבו קקופוניה אנושית של חטא ועונש, פחד וחרטה, סכנת מוות וגאולה. רחל שבי מפתיעה עם תרופה הומיאופתית למשיח
עינו של אורוול, העיתונאי והסופר, מבחינה בכל ניואנס פלסטי ומטריד: בין אם זהו המוצא האליטיסטי של חבריו לגורל, ובין אם אלו מגמות חברתיות וכלכליות החוצות לאומים ודתות. באחד הפרקים הוא מספר על הפעם בה נקלע להמולה מוטרפת של מה שהוא מכנה "אסיפת רחוב" במזרח לונדון, בה מטיפים נחרצים שטחו בלהט את מרכולתם הדתית.
למקרא תיאורו אתה חש על בשרך את הקולות המתערבבים ומוטחים זה בזה, ושומע את הוויכוחים התיאולוגיים שנבלעים בבליל של צעקות וקללות. התופעה הזו היא עירונית במהותה, אך גם אם עולה על דעתכם עולה ההייד פארק של ימי ראשון, ברור שהיא אינה מתרחשת רק בממלכה המאוחדת. קורטוב של להט דתי בלבו החילוני של הכרך התל אביבי הסואן מספק גם אדם צעיר, ארקדי שמו, שבמשך החודשים האחרונים ישב בכיכר מגן דויד בואכה שוק הכרמל, וטען שהוא המשיח.
הוא זכה לתגובות שנעו בין אלימות גלויה, לעג וסקרנות. לא קשה לאתר את המשותף שבסיטואציות הללו, הבוקעות חומה של עמדות נחרצות. תמצית הדרמה הקקופונית הזו נוגעת בתנועות בסיסיות של הנפש האנושית: חטא ועונש, פחד וחרטה, סכנת מוות וגאולה. בתרבויות השונות מדובר במטיף דתי, והאלוהים שלו, בהתאמה, יכול להיות מכל מיני צבעים, דתות או מינים. המטיף הזה נחרץ, הוא נושא את דבר האלוהים, ולכן האמת היא שלו - ורק שלו. כל השאר הם חוטאים, בורים, טיפשים ואומללים שלא ראו את האור ושמעשיהם עלולים להביא כליה על כולנו, אלא אם ישובו לאלתר ממעשיהם הרעים בעקבות הטפותיו הנלהבות.
תמונת המטיף הקנאי, שרוצה להשליט את דעתו על החברה (ולפעמים גם מצליח) מתאימה כמו כפפה לתרופה הומיאופתית הקרויה וראטרום אלבום, Veratrum album, צמח שמקודד בשמו את צבעו הלבן של הפרח ("album" בלטינית פירושו לבן), אך באופן אירוני, גם veritas - המילה הלטינית ל"אמת" (אירוני, כי אלה אנשים שמשקרים בלי הכרה).
הצמח גדל סמוך לפסגות הרי האלפים והפירנאים, ונראה שכבר בביטויו הבוטני והסביבתי מגולמת החוויה הפנימית:
גם ללא המעטה הדתי - נניח, בסביבה שלא מעניקה קרדיט חברתי לתכנים דתיים, אלא לערכים חומרניים יותר - תתבטא היהירות באגוצנטריות לשמה, בסגנון חיים ראוותני ובהתנהגות מוחצנת, בומבסטית. במילים אחרות, נסיכנו משתקע לחלוטין בעולם החומר, על כל סממני מעמד הנגזרים מכך, שאמורים להביע בפני אותו אספסוף נבער את עליונותו הבלתי ניתנת לערעור.
כל פגיעה במעמדו היא בלתי נסבלת, ולכן הוא עלול לנקוט בכל תחבולה העומדת לרשותו, בלתי חוקית ככל שתהיה, כדי להישאר קרוב לצלחת - ואם אפשר, לרכוש אותה או לנכס אותה לעצמו בכל אופן אחר. רמאותו היא אומנותו, האינטריגות הן לחם חוקו, בדרכו לצמרת הוא תוקע מרפקים וסכינים, העיקר להגיע לפסגה ולהישאר בה (ע"ע "לאחוז בקרני המזבח").
מבחינת החומרה הקלינית של התמונה, אם נאמר זאת בעדינות, יכול להיות שחלק מהמשיחים בעיני עצמם הם, אפעס, אכן בעיני עצמם בלבד. כלומר, כל החזיונות הנפלאים בדבר ההתגייסות להצלת האנושות אינם אלא הזיות שיכולות להתעורר במצבים סכיזופרניים. כאלה הן גם התחושות המלוות את האנשים האלה בדרכם מטה בסולם החברתי: מורחקים מהחברה, נרדפים, מבודדים, נוטים למחשבות אובדניות.
בכל הקשור לדוגמאות קליניות של מבוגרים, נראה לי שבשלב הזה תוכלו להעלות בעיני רוחכם דמויות כאלה ואחרות, המאכלסות את הביבר האנושי בישראל או בעולם, רצוי בפרונט של התקשורת, העסקים והפוליטיקה (וכי אפשר אחרת, כשמדובר בטיפוסים האלה?!).
מה שמרתק באופן מעט שונה הוא לגלות כיצד התמונה הזו מתבטאת בגילאים צעירים יותר. מדובר בילדים חריפים ובוגרים לגילם. הכוונה היא לא לבגרות מהסוג הטיפולי והרגיש, אלא לממזרים שממהרים לפענח את יחסי הכוחות ולרתום את הממצאים לטובתם. ילדים שמקללים המון את הוריהם "כי הם מה זה מטומטמים", ומרגישים שהם ראויים להורים טובים יותר, כי הם נסיכים, לכל הפחות (זכור לי היטב ילד בן 6 שרקע ברגליו וקפץ בצעקות: "אני מלך!! מ ל ך!! תתנהגו אליי כמו אל מלך!").
הם נוטים להיות חסרי שקט ופעלתנים ביותר (מגוון הטיפולים ההומיאופתיים לילדים היפראקטיביים הוא נרחב, וזו רק אחת מן התרופות, אשר מתאימה לשאר המאפיינים המתוארים כאן). הם לא עריצים נאורים, להיפך. ההורים שלהם יקראו להם מאחורי גבם (או במקרים החמורים גם בפניהם) בשמות של "גדולי" העריצים שידעה האנושות.
נטייתם להשתלט על סביבתם, לפגוע ובעיקר לקלל - כל אלה בסופו של דבר מביאים עליהם אנטגוניזם מהסביבה, והם נעשים דחויים (ומבחינתם, עוד יותר "מורמים מעם"). הוסיפו זאת לאנרגטיות (שבתרגום לחיי יומיום בוגרים נכנה אותה "מאניה") המובנית שלהם - והרי לכם מתכון לצרות בבית הספר. מדהים לגלות כמה התרופה הזו מסייעת במצבים שמבחינת ההסתכלות הקונוונציונלית, כפסע בינה לבין אבחון אצל פסיכיאטר ילדים.
מבחינה פיזית, לתרופה הזו יש מגוון של זיקות ומאפיינים. נדמה שהסמלי מביניהם הוא הנטייה להתמוטטות פתאומית (למשל, מצב של התעלפות), המלווה בתחושה של קור קיצוני. את התופעות הללו, של איבוד מעמדך והקור הנודף ממך, אפשר לפענח כביטוי פיזי של תנועה נפשית. אני מזמינה אתכם להפעיל את הדמיון (ואת החוש הספרותי) – אבל בכל לשון של בקשה לא "לנסות לבד בבית". אם נראה לכם שזה יכול להתאים, פנו לאנשי מקצוע בתחום ההומיאופתיה, שיבדקו זאת עמכם.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם