דרך של יוגי: המסע של אורי יריב
לא חיפשתי מורה, כי ככה קרישנמורטי אמר. אז קראתי בודהיזם והתאהבתי בריק, קראתי טאואיזם והתאהבתי בטאו, קראתי קבלה ולא הבנתי דבר. השנים הראשונות במסע של אורי יריב
כאשר נכנסתי לאולם היוגה "הרומנית" ברישיקש שבהודו, לא יכולתי לדעת איזו תפנית חדה עומדת להתרחש בחיי. לא ידעתי כמה זעזועים, כמה ויתורים, כמה חוויות רוחניות, כמה שינויים, כמה מאמצים, כמה לילות של מדיטציה ושל אהבה וכמה חודשים של התבודדות בהרים מושלגים - טומנת לי הדרך שאותה התחלתי באותו יום.
אבל הסיפור מתחיל הרבה לפני שקפצתי למים. קדמו לו שלוש שנים של צמא יבש, כואב ומתוק בטירוף. שהרי אילולי הצמא היה כל כך חריף לא היה בי העוז לקפוץ למים ברגע הנכון. במהלך השנים האלו הייתי אחוז בשאיפה רוחנית פראית, נחושה ולחלוטין חסרת כיוון.
אחרי הוויכוח הסוער ביקשתי מידידה אחרת שתשאיל לי את הספר "כה אמר זרטוסטרא" של ניטשה, שבו הוא אומר שאלוהים מת. רציתי, כמובן, להעמיק את עמדתי האתיאיסטית. כשנפגשתי עם הידידה האחרת וביקשתי את הספר של ניטשה היא הוציאה מהתיק שלה בטעות את "משנתו של דון חואן". הייתי בהלם מחויך. לא סיפרתי לה דבר על הוויכוח שהיה לי, ובכל זאת, מכל הספרים שבעולם, דווקא את הספר הזה היא נתנה לי. ומתוך השעשוע של צירוף המקרים התחלתי לקרוא בו.
הדמות של דון חואן התגלתה כמרתקת. היא תיארה מיסטיקה ומצבי תודעה שונים, ואני האמנתי לכתוב בספר. האמנתי שיש מציאות אחרת, וכך התחלתי לחקור את עולמי הפנימי. אני זוכר את גודל ההפתעה שהיה כרוך בגילוי עד כמה מורכב העולם שבפנים, מה גם שבאותה תקופה עזבה אותי בת זוגי דאז, והמציאות הפנימית הייתה כואבת.
הכאב הוסיף אינטנסיביות לחיים בעולם הפנימי. הייתי מתבונן בתחושות שעולות וכותב אותן, ולאט לאט התחילו להופיע מצבי תודעה שונים. יכולתי לחוש שדה אנרגטי
בתום חודשים אחדים, הלהבה הקטנה של החיפוש שלי עמדה לפגוש חבית של דלק. ראיתי את פניו בטלוויזיה והרגשתי ניצוצות בכל הגוף. זה היה בחצות הלילה, ערוץ שמונה, תוכנית דוקומנטרית על המורה הרוחני ג'ידו קרישנמורטי. עוד לפני ששמעתי מילה ממה שאמר, הוא כבר היה שלי: הסנדק הרוחני הראשון שלי.
שמעתי את דבריו ולא הבנתי דבר, אבל זה לא הפריע לי, כי הרגשתי. חודשים אחדים אחר כך ראיתי שוב את פניו, מתנוססים על גבי כריכה של איזה ספר בביתה של החברה החדשה שלי. במצב של כמעט טראנס, ומבלי לבקש רשות, לקחתי את הספר בזריזות והכנסתי אותו בחשאי לתיק שלי. אחר כך שבתי לעשתונותיי, הסברתי את מעשיי וביקשתי רשות להשאיל את הספר. היא אמרה שהיא ראתה את "הגניבה" שלי, ושזה בסדר.
הספר נקרא "החופש מהידוע", וקראתי אותו אולי עשר פעמים. הוא מתחיל בשאלה על אודות הנצח, וגורס כי החיפוש אחריו תמיד הוביל אנשים לאמונה. עמדתי לסגור מייד את הספר, כי לא רציתי להאמין כמו עוד כבשה עיוורת. רציתי רוחניות, אבל לא על חשבון ההיגיון וחופש הדעה וההבנה. בפסקה הבאה הוא כתב: "אמונה תמיד מובילה לאלימות", זהו! שם התאהבתי בו. רוחניות בלי אמונה, בלי גורו, בלי מסורת, בלי תורה כתובה, רוחניות של תודעה שמתעוררת למה שקיים עכשיו, בלי סינון סובייקטיבי. זה היה גן עדן. מה עוד יכול מחפש סקפטי לבקש.
התמכרתי מייד. מדי יום קראתי בכתבי קרישנמורטי, ואת רוב עתותיי הקדשתי למילותיו, מנסה ליישם את הכתוב. הוא הכניס בי את הרעיון לפיו ישנה מציאות אמיתית שאני לא ער לקיומה, ולבי החל להתגעגע לאמת. הייתי קורא ובוכה, קורא ושותק, קורא ומתמלא תקווה, קורא ומתמלא ייאוש.
החברים, המשפחה, השירות הצבאי, הכול נראה לי משני עכשיו. קודם כל עליי לטעום מן האמת. למה אני לא יכול להיות נוכח למשך רגעים ספורים בלבד, מבלי לפרש את מה שאני רואה? זה היה כל כך מתסכל. כל כך רציתי לחוות את מה שקרישנמורטי חווה, ובשום פנים ואופן לא הצלחתי.
לא יכולתי להשתתף עוד בשיחות חולין. רציתי לדבר רק על הנשמה ועל עומק הנפש, על הרוח והאמת. החברים התרחקו ממני ואני מהם. הבדידות אכלה אותי ונעשיתי קצת משונה, אבל בשלב הזה כבר בערתי ולא היה עוד דבר שיכול היה לכבות את האש. משהו בתוכי התמגנט לרוח ונמשכתי אליה יותר מאשר לחברים, לנשים או לכסף.
לא חיפשתי מורה או בית ספר, גם בגלל שקרישנמורטי אמר שלא צריך וגם משום שלא חשבתי שעוד קיימים בתי ספר רוחניים אמיתיים בעולם. קראתי בודהיזם והתאהבתי בריק, קראתי טאואיזם והתאהבתי בטאו, קראתי קבלה ולא הבנתי דבר.
הייתי משתתף במסיבות טבע, נטען באנרגיית החיים הגדולה, רוקד ומרגיש. ואז, בשיא השמחה, בשיא האנרגיה, נהגתי לפרוש מן ההמולה, להתיישב מתחת לאיזה עץ, מודט וכותב. לפעמים היו עוברים עליי יומיים כאלה, כמעט ללא שינה, שעות על גבי שעות, ימים ולילות, בישיבת מדיטציה וכתיבה לסירוגין. אני עוצם את העיניים ומרגיש, פוקח אותם ומתעד אילו תחושות עולות בי. הייתי כותב בבתי קפה, במסיבות עם חברים, באוטובוס, בצבא: כל הזמן ביקשתי להיות מודע לתחושות שלי "בזמן אמת".
בשיא התקופה הופיעו שתי חוויות רוחניות, שבמהלכן הייתה לי גישה חלקית לניצוץ של המציאות שאותה חיפשתי. שם התחלתי קצת להירגע, והן שעיצבו את הדרך הרוחנית שלי מאז. אולי אגע בהן באחת הכתבות הבאות. שלושה חברים היו לי אז, שגם הם קצת התעניינו ברוחניות, ואיתם יכולתי לדבר. הם החזיקו אותי בקו השפיות. שניים מהם עדיין חברים קרובים, אחת חזרה בתשובה.
אחרי הצבא נסעתי להודו, מבלי לדעת עדיין מה אני מחפש. נמשכתי במיוחד לשהייה לבד בחיק הטבע, לקריאה ולכתיבה, לאפשרות לגלות את התשובות בעצמי. החיים הסתדרו ככה שבדרך אל עצמי מצאתי את היוגה, את הקהילה הרוחנית ואת המאסטר האהוב שלי, וראיתי כמה פשוטה ויעילה היא הדרך כשהולכים בה ביחד, וכמה בהירה היא היוגה, כמה סדר היא יוצרת בעולם הפנימי.
עכשיו, כשאני כותב, התחושות מאז חוזרות אליי. הן מדברות על מתיקות של הלב, על תשוקה רוחנית שלא נותנת מקום לשום דבר אחר, על איזו נכונות לתת הכול בשביל להביט באמת ולו רק פעם אחת. השאיפה הפראית הזו התמתנה עם הכניסה לבית הספר ליוגה, אך מאז הדרך הרוחנית הפכה לשגרת היום. היא קיבלה צורה ומבנה, והיא ממלאת את רוב היום שלי. החוויות הרוחניות הפכו למשהו שיטתי יותר, כמו בנייה של גרם מדרגות בו כל מדרגה היא בסיס שדרכו נבנית המדרגה הבאה. ריצת הספרינט המתישה של השנים הראשונות הפכה לריצת מרתון, שבה גם רצים אבל גם שומרים את הכוחות.
עשר שנים אני במסע הזה. אני עדיין שוחה, והגדה שמאחוריי התרחקה מאוד. זה סימן שבכל זאת התקדמתי בשחייה. אבל לגבי הגדה שמלפניי לא אוכל לומר כמה קרובה היא, או כמה רחוקה. לעתים תמונות שלה מנצנצת באופק, אבל ידיי עדיין לא נגעו בעדינותה, הפה שלי עדיין לא נישק את אדמתה, רגליי טרם דרכו על המוצקות שלה ולבי עדיין לא שכן במחסה השלם שהיא מציעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם