ריפוי או שינוי: כרוניקה של מחלה ידועה מראש
בדומה לריפוי, גם המחלה היא תהליך. והיא גם הזמנה לשינוי של אמונות, הרגלים ואשליות, שאפשר לחולל במגוון שיטות. רחל שבי בוחרת בהומיאופתיה
רביקוביץ מגישה בכמה שורות תמצית של חיים בלשון דימויית, שמרככת את ההידרדרות ואת הטראומה הנקודתית, הלכאורה פעוטה, שגרמה לבעיה להתפרץ. בשגרת היום יום הפסטורלית נפער פתאום פצע. אנחנו מבינים שהמחלה לא מתפרצת פתאום, סתם כך, ביום שבו מוצמדת תווית רפואית. אדם יכול לזכור כל ניואנס מהרגע המכונן שבו נודע לו על קיום מחלה, או לחילופין, יתכן שערפל צמיג של הדחקה יכסה את כל שאר הפרטים ויעמעם.
אך כך או כך, זהו קו פרשת מים שמפריד בין ה"לפני" לבין ה"אחרי": הבשורה שנוחתת על ראשו של אדם באבחה של רגע משנה את החיים לתמיד. גם אם יחלים, חייו יהיו ספוגים בידיעה. סוזאן זונטאג כותבת בספרה "המחלה כמטאפורה" על הרגע הזה, שבו האדם משיג לו דרכון נוסף, מטעם טריטוריה של מחלה. כמו דרכון, מחלה מעניקה סוג של הגדרה והשתייכות. אבל הדרכון הזה – ובזמנים שלנו ישראלים רבים מנענעים במרץ את אילן היוחסין בתקווה שתיפול לידיהם האפשרות להנפיק דרכון של מדינה אירופאית, זוטרה ככל שתהיה - בדרכון הזה איננו חפצים.
אדם לא נעשה חולה מרגע שקיבל תוצאות בדיקות. בדומה לריפוי, גם המחלה היא תהליך. דליה רביקוביץ אומרת במפורש: הפצע אינו פרי אירוע קטן ואקראי. השבר פתאומי, מפתיע, מטלטל - אך למעשה רק כך נחשפים הבקיעים הנסתרים שהתקיימו ואולי העמיקו לאורך השנים. מה שהשתנה הוא רק הידיעה. שנים אכלת במסעדה הזו, כנראה לא נתת את דעתך על המחירים שמצוינים בתפריט. עכשיו מגישים לך את החשבון.
בהומיאופתיה, כזכור, אנחנו לא מתאימים שם של תרופה לשם של מחלה, אלא יורדים לשורש הקושי ומפענחים את המשמעות החד-פעמית שיש לסימפטומים עבור האדם הפונה לייעוץ. אם לחזור לדימוי קודם, אנחנו מנסים לראות את כל העץ, ולא רק להדביר פעם אחר פעם את הכנימה שמתעקשת לחזור אל ענפיו. מתוך כך, במהלך השיחה שמתקיימת במפגש ההומיאופתי, אנחנו משרטטים מהלך של חיים, ושלב מהותי בשיחת האבחון הזו הוא בירור טריגרים, גורמי דחק, גפרורים שהושלכו מבלי משים בחורש הדליק.
החשיפה של הנקודות האלה לעולם אינה מותירה אותנו אדישים. היא מעוררת כאב עצום, או התנגדות. "מה?!", טען בלהט אדם שהגיע לטיפול אחרי שמחלה קשה הודיעה על קיומה הגרורתי, "העובדה שאבא שלי נטש אותנו בילדות גרמה לי לחלות בסרטן? אז למה זה לא קרה לאחים שלי?". התבוננתי בו בקשב, מדגימה נוכחות ללא הצעת פרשנות. מעבר להתרסה, הוא דלה את זה מתוכו והסיפור נבע משם בשטף. הוא היה הבכור, הוא ויתר על עצמו, הוא נשא בעול לטובת הרווחה הכלכלית של שאר בני משפחתו. הם חוו זאת אחרת, בעזרתו הנדיבה. אז באמת, למה הוא
החיים אינם סטריליים וגם לא ליניאריים. פעמים רבות קשה לבודד רק אירוע אחד, ולשרטט קו ברור שמראה קשר סיבתי חד וחלק בין אירוע טראומטי יחיד ומובחן לבין התוצאות המורבידיות שלו כעבור אי אילו שנים. החיים הם מורכבים. ובכל זאת, אנשים מעדיפים להתלות בסטטיסטיקות: כך וכך סיגריות לא נחשבות קטלניות, כך וכך מיליגרם אספרטיים לקילוגרם משקל אינם מסרטנים את חיות המעבדה, כך וכך קילוגרם של צער, של עוגמת נפש, של מפח נפש, של כעס, הם הרי מנת חלקו של כל אדם בקו שמשתרע בין לידה ומיתה.
אבל האם מישהו יודע לצטט את המשוואה המלאה? באיזו מעבדה בדיוק נקבעים המינונים והיחסים שבין כל סוגי הסטרס? האם הם תקפים עבור כולנו? מובן שלא. בחקר הפתולוגיה של הנפש רווח כיום מה שקרוי מודל דיאתזה-דחק (Diathesis Stress model), שפירושו היחס הקיים בין הפגיעוּת, או המוכנוּת, או הנטייה המוקדמת (דיאתזה) – לבין הופעתו של טריגר. שילוב של השניים יביא להתפרצות חולי. מרכיבים רבים בצדה הראשון של המשוואה, צד הפגיעות, לא נתונים לבחירתנו: אנחנו נולדים לגנטיקה מסוימת, חווים טראומות כאלה ואחרות בשנים הראשונות לחיינו, ולא אחת גם בהמשכן.
אם צברתם קצת פז"ם, אתם יודעים שמבית אבא-אמא, ואולי גם מסבא-סבתא, אנחנו יורשים לא רק את הסרוויס אלא גם דרמה, נראטיב, הזדהות הרסנית או פצעים שעשויים בהחלט לפרנס חיים שלמים של מכאובים. גם המרכיב השני בתבשיל המפוקפק-אך-קיומי הזה, הדחק, הטריגר, לא תמיד נתון לשיקול דעתנו או לשליטתנו.
ככלות הכול, יש רכיבים בתהליך הזה שאותם אנחנו כן יכולים לווסת. בעולם הפסיכולוגיה מוכר וידוע כי הדחק קשה יותר מבחינה סובייקטיבית ככל שהוא נתפס כנוראי וקטסטרופלי, כבלתי נשלט, חזק ומתמשך. כך הוא יחולל נזקים עמוקים ונרחבים יותר. ולהיפך. הרשות עדיין נתונה כדי לאזן את המשוואה, לחולל שינוי. מעבר להלם התוקף את מי שמתבשר על קיומה, מחלה היא הזמנה לשינוי של אמונות, הרגלים, אשליות (חיוביות או שליליות). ואת השינוי הזה אפשר לחולל במגוון של שיטות.
ההומיאופתיה היא אחת מהן, ונבדלת בכך שאינה דורשת עבודה ישירה על הקוגניציה. כשמוצאים את החוט המקשר בין שורה של מכאובים אפשר, פעמים רבות, לפתור בעיות משורשן, פיזיות ורגשיות. בכעין ניגוד סימטרי לשיר הפותח, אני רוצה לסיים בשיר של טל ניצן, נקודת הרוך, מתוך ספרה שראה אור אשתקד:
כאן מקום הרוך./ גם אם הלב בשתיקתו / נבלע בתוך העיר כמו אבן - / דע שזוהי נקודת הרוך. // תן לי יד בעולם / ראיתי אם מדברת שנאה אל ילדה,/ מדבירה במלים / ראיתי בניין מתקפל לאבק, קומה לאט לתוך קומה - / כמה עלינו לחוס,/ כמה לשכך.// כשלילה נסגר על עורף לא מנושק / אין לזה תקנה: לכל מחנק / בכל גרון יש רק מרפא אחד,/ ראה, פשוט, זהו הנקודה. (לשכוח ראשונה, עם עובד תשס"ט)
רביקוביץ וניצן מדברות על אירוע קטן, זניח לכאורה, המחולל שינוי מהותי בתוך מציאות מתמשכת. אך להבדיל מדליה רביקוביץ, ניצן לא מתארת מציאות המרוככת באמצעות פילטר של דימוי פסטורלי.
הבוקס בבטן מופיע כבר בהתחלה, היא מישירה מבט מפוכח לנוכח מציאות אלימה. אצל רביקוביץ זוהי נקודת האל-חזור שלאחריה משבר דרמטי, בעוד שאצל ניצן, דווקא הושטת יד היא המרפא לנוכח טרגדיות יום-יומיות: החמלה, הרוך, או הנשיקה הם ההזדמנות לשינוי. היא מבקשת לתקן את המשוואה ההרסנית. גם לנוכח פגיעות מוקדמות בחסרי האונים (למשל, לנוכח אם מרעילה) היא מבקשת "יד בעולם". ואתם יודעים, יד בעולם זה לפעמים כל מה שצריך.
הטור מוקדש באהבה לזכרו של דיויד קנט ורקנטין, שהלך לעולמו בסתיו האחרון, ושעולם ההומיאופתיה נושא את זכרו בגעגוע ובהודיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם