בחנ/י את עצמך: האם את/ה רוחני/ת או רוחניק/ית?
אני אוהב ללבוש מכנסי דייגים, אבל לא תתפסו אותי איתם בעבודה. מת על אנשים עם ראסטות, אבל תוהה לגבי החפיפה. מאמין אדוק בקארמה ודהרמה (וגרג), אבל מעדיף שלא להחזיק קריסטלים ליד המיטה. עידו רוזנטל מנסה למצוא תשובה לשאלה מטרידה

הרבה לפני ששאלת ה"מי אני" תיפתר, אני נוהג לשאול את עצמי מדי פעם את שאלת ה"מה אני". האם אני רוחני? האם אני, חלילה, רוחניק? אולי אני בכלל סוג של ריאליסט-היפי, או שמא עוד אגלה שאני שפוי? אני אוהב ללבוש מכנסי דייגים, אבל לא תתפסו אותי איתם בעבודה, מת על אנשים עם ראסטות, אבל תוהה לגבי החפיפה. מאמין אדוק בקארמה ודאהרמה (וגרג), אבל מעדיף שלא להחזיק קריסטלים ליד המיטה ושום לוכד חלומות לא משתלשל אצלי מהתקרה.

ואני לא מחבק עצים. וזה לא שאני לא אוהב עצים, להפך. אני מ א ו ד אוהב עצים. אני מבדיל בין מיני עצים בנקל, אוהב לשתול אותם, לשבת בצילם ובגילי המספיק מתקדם (כמעט 33) אני עדיין נהנה לטפס עליהם. מוזר ככל שישמע, אני מלא פליאה להסתכל כל פעם מחדש על עץ גדול ולדמיין את מערכת השורשים המסועפת שלו שותה וניזונה מאדמה, לראות את מאות אלפי העלים פונים וקולטים את אור השמש כמו תחנה סולארית
ובכל זאת, אני לא מחבק אותם. גם אין לי טענות מיוחדות כלפי מחבקי עצים, זה נחמד ויפה ואולי גם גורם לאנשים שגם ככה מאוד קרובים לטבע להתקרב אליו עוד קצת. אבל את העולם לא נציל בחיבוקים ומי שחושב שהעולם לא זקוק להצלה שיקום. תשבו, אתם מקלקלים לי את הפואנטה.
ואם כבר לחבק עצים, למה לא לחבק שיחים? למה לקפח את העשבוניים למיניהם, הגיאופיטים, האצות בים? אני חוזר בי, חיבוק עצים הוא בכלל לא נחמד ויפה. מבחינתי, זו שטות שבבסיסה סנטימנטליות דביקה. יש כמה דברים שהעולם הזה זקוק להם בדחיפות, אבל לעניות דעתי אהבה לצומח (באשר הוא) אינה צריכה להיות בראש סדר היום של האומות המאוחדות.
לפני כמה חודשים זימנו לי החיים ביקור ראשון באיזה פסטיבל שאנטי פלוני קרוב למקום מגורי. החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולבדוק מקרוב האם אני "כזה". ארזתי לי שרוואל נוח וערסל צבעוני, ועל אף שהיה קצת גשום ויתרתי על גרביים מתוך ידיעה ברורה כי אדשדש בבוץ בנעליים איתן נולדתי – זוג רגלי היחפות.

לעומת זאת, דבר או שניים יש לי לומר לכמה מאלו שבחרו לבטא את תחושותיהם בקול רם וביקשו מהקהל כולו לשלוח, ממש עכשיו, אהבה אל הקוסמוס, כדי לרפא את העולם. קדימה אנשים טובים, שילחו אהבה, ממש מכאן, תחת שמי הלילה המעוננים בפינתו השמאלית של עמק קטן וחשוך בשוליים המערביים של יבשת אסיה, על הפלנטה הזעירה המכונה על ידי תושביה "ארץ". הי קוסמוס, הרגשת?
אני ציני. אני יודע. זה אולי המחסום הגדול ביותר ביני לבינם. אבל כשאני רואה באתר יו-טיוב זמרת שהופיעה בפסטיבל מתארת בחיוך הנמתח מראסטה לראסטה ומאיים לקרוע את לחייה - כי היא רוצה להפיץ את הקסם והאהבה שלה לכל הישויות האלוהיות בארצנו, להביא שלווה ושלום ולהוריד את גן העדן אל פני האדמה, מתעוררים בי ספקות כבדים לגבי סיכויי הצלחתה, למרות כוונותיה הטובות.
אז הבנו. רוחניק אני לא.
ורוחני? איפה עובר הגבול שבין ליקוט חובזות בערום להקמת מרכזים הוליסטיים בסככה הישנה של הטרקטורים? האם נגזר על כל מי שמתחבר לעצמו – להתנתק משאר העולם?
האם אי אפשר לחיות חיים מאוזנים, שמחים, בריאים וירוקים מבלי לקחת את עצמך לקצה? יכול להיות שאפשר להתנגד לכל הרעות החולות של החברה המודרנית ואפילו להציל את העולם בלי להזדקק ל ReStart?
התשובה לא מופיעה במהופך בתחתית הדף כי היא ארוכה מאוד, אבל לתחושתי אפשר לתמצת אותה ב"כן". רק שזה מורכב, זה קשה וזה דורש סבלנות. שני דברים שאנחנו כאנושות לא ממש מצטיינים בהם.
כנראה שאני גם לא רוחני. אני סתם אחד שמנסה להיות בן אדם יותר טוב. אני מאמין שזו התחלה ראויה מאוד להצלת העולם. אני חושב שאפשר להפסיק לחפש את סדנת המודעות הבאה ולהתחיל למצוא את התשובות בפנים. התשובות נמצאות שם, רק צריך להקשיב. זה בדיוק אותו הקול שלוחש לך באוזן "אתה יודע שזה לא ל ג מ ר י מדוייק מה שאמרת עכשיו..." או "מה שאתה עושה כרגע זה לא ממש בסדר...". וואלה? צודק.
אבל הקול הזה מושתק על ידי אגו, על ידי תאווה או חמדנות ושאר מריעין בישין שנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו, תמיד. האדם אינו רע מטבעו, אבל להיות טוב זה קשה, ובמיוחד כשאתה לא רואה את התוצאה כאן ועכשיו. להיות בן אדם טוב זו השקעה לטווח ארוך, אבל למרבה השמחה, זה גם מדבק.
אני חושב שבשביל לחיות "נכון", בשביל להיות בשלום על ועם הפלנטה הזערורית הזאת לא צריך בהכרח לתרגל עוד מדיטציה וגם לא ללדת עם דולפינים. עדיף לעשות כל יום עוד צעד קטן בניסיון חסר פשרות להיות טוב יותר. עזבו אתכם מהגדרות, פשוט תהיו בני אדם.