המדריך למאמץ הטרמפיסט
אתם מכירים את זה – אתם חולפים על פני דוס / ערס / ג'ינג'י / זקנה, ולוחצים עוד קצת על הגז. עידו רוזנטל מעביר את הנהגים/ות שבינינו שיעור מאתגר ברוחניות מעשית: חבר'ה, בחייאת, תעצרו
אחת הבעיות הקשות של הרוחניות היא יחסי ציבור רעים ובכך אין להאשים אלא את הרוחניים עצמם צילום: SXC
נדמה לי שאחת הבעיות הקשות של הרוחניות היא יחסי ציבור רעים ובכך אין להאשים אלא את הרוחניים עצמם. אם הוצאנו את עצמנו מהכלל והכלל לא חושב שזה רעיון נפלא לצאת בעקבותינו, אז משהו כאן דפוק.
אני חושש שאם לא נקשור את העפיפונים לאיזה עץ, גורל הרוחניות יהיה כגורל הקיבוץ – רעיון נחמד שיש עוד כמה אידיאליסטים מזדקנים שמאמינים בו, בעוד כל השאר עסוקים בלהרים גבה. בתור מרים גבות לשעבר, אחד שאנרגיות מבחינתו היו דבר שיש רק במצברים ונירוונה זה שם של אחלה להקה, לא פלא שבחרתי לי נתיב של יותר תכלס ופחות הוקוס-פוקוס.
כמו רבים וטובים יותר או פחות ממני, גם אני נוסע מדי בוקר לעבודה וזאת במקום ועל אף רצוני הכנה לשבת בבית ופשוט להיות. לשמחתי כי רבה, לא תמיד אני נוסע למשרד ולעיתים אני יוצא לפגישות בפרויקטים השונים ברחבי הארץ. במיוחד בנסיעות האלו, הארוכות יותר, הבינעירוניות יותר, אני פוגש את העם המופלא היושב בתוכנו, הלא הוא האנשים נטולי האוטו.
החלטתי לא לסמוך על זכרוני הקלוש ונכנסתי עכשיו לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הידעתם שרק ל61% ממשקי הבית בישראל יש רכב פרטי? בתור נטול רכב לשעבר אני זוכר טוב-טוב את השעות הארוכות שביליתי לצד כבישי ארצנו, ממתין עד בוש לבואו של הטרמפ הגואל. למרות הזיכרונות הקשים המלווים אותי, לא היססתי מעולם לסנן טרמפיסטים על בסיס גיל, לבוש, דת, גזע ומין ואפילו על פי שעת היום וכל זאת משיקולים לוגיים-הומאניטאריים גרידה כמובן, או כפי שצריך לקרוא להם - "תירוצים".
אתם מכירים את זה – אתם חולפים לכם על פני איזה דוס / ערבי / ערס / ג'ינג'י / זקנה (מחקו את המיותר) ואומרים לעצמכם איזה אידיוט / קמצן / מכוער / מוזנח / ג'ינג'י הוא (מחקו את המיותר), ולוחצים עוד קצת על הגז. לפעמים הייתי מתרכז חזק-חזק באוטו שלפני, כדי לא ליצור בטעות קשר עין מחייב עם מנופף הבהונות ההוא שם בתחנה, מתוך אמונה מלאה האופיינית לבתי בת השנתיים – אם אני לא רואה אותו, הוא לא רואה אותי. כך, במצפון שקט, יכולתי להמשיך את הנסיעה עד לנשמה האומללה הבאה העומדת בצד הכביש ומעמתת אותי עם העובדה שאני חתיכת חרא.
ארבעה צעדים בסולם האנושיות
יום אחד זה הכה בי :"גם טרמפיסטים הם בני אדם". הזקנה ההיא יכלה להיות סבתא שלי בדרך חזרה מקופת חולים, הערס שרק אתמול התחיל להתגלח הוא בכל זאת גם הבן האהוב של אמא שלו שמחכה לו בבית עם גפילטע בפיתה ואפילו הג'ינג'י, טוב, הוא פשוט ג'ינג'י. התחלתי לעצור להם, כמעט ונדרתי נדר לעצור להם, אם לא היו לי עוד שלל תירוצים בקנה. אני ממש ממהר עכשיו. הפרצוף שלו לא נראה לי. בתנועה הזו קשה לעבור נתיב. אני לא עוצר כשיש עוד מישהו איתי באוטו. איך הוא עומד ככה הטמבל? יש לו יותר סיכוי להידרס מאשר לקבל טרמפ! וכן הלאה וכן הלאה.
בנסיעות הארוכות יותר אני פוגש את העם המופלא היושב בתוכנו - האנשים נטולי האוטו צילום: אלכס רוזקובסקי
בחור תל-אביבי אחד מהמרכז שעצרתי לו לא מזמן מלמד פעם בשבוע יוגה ברמת הגולן (!?), ואין לו אוטו. היתה לו בראש רשימה מוכנה של שבעה יתרונות בתפיסת טרמפים, אשר ללא ספק היה לו זמן לחדד ולנסח במהלך השעות הארוכות שבילה בהמתנה. לצערי, זרקתי אי שם (בפח?) את הגלויה שהוא נתן לי (יוגה עם יובל או משהו כזה), ואין מצב שאצליח - או שארצה - לנסות לשחזר לבדי את השביעייה המנצחת. מה שבטוח, ההזדמנות של הנהג היתה ברשימה. בתור נהגים, יש לנו הזדמנות יוצאת דופן בזמינותה לתרגל רוחניות על פני השטח, בלי לעופף.
צעד ראשון והכי קשה הוא פשוט ל ע צ ו ר. לעצור זה לעזור. אז בטח שהתימהוני הזה הוא סתם קמצן שלא רוצה לשלם על אוטובוס, ובטח שהדוסים עושקים את המדינה, ועדיין, אלה אנשים, בני אדם, ממש כמוני. חם להם בשמש, קר להם בגשם והם נורא רוצים להגיע לאן שאני נוסע. הם רוצים עזרה והם רוצים אותה עכשיו. מה יקרה אם אני אעצור להם? אני גם ככה מאחר, אז אני אאחר בשתי דקות נוספות, מה יש?
והצעד השני זה כשהם עולים לאוטו ויש להם ריח של סיגריות ואני מיד
מזיז את המיזוג למצב אוורור. והדוס המשתמט שבכל זאת עצרתי לו מנסה לשכנע אותי שהאמת אצלו בכיס ואם אני מאמין במשהו אחר אז אני בוודאות טועה ושיש רק דרך אחת אל האמת.
אני מנסה להסביר לו שלדעתי כל עוד אתה מטפס על ההר זה לא משנה באיזה שביל אתה בוחר, אבל הוא בשלו. וזה בסדר, כי יש גם אנשים כאלה. אפילו אצלי במשפחה. טרמפיסטים, ובמיוחד הקשקשנים שבהם ו/או אלו שחושבים שעצרת כי משעמם לך, הם דרך יפה לשפר ולגלות את הסבלנות והסובלנות. רעיון יפה שעוד מתגלגל אצלי הוא שבעצם הדבר שכרגע כל כך מעצבן אותי בטרמפיסט הנוכחי מאפיין גם אותי, ככה שאולי בעצם כשאני עוצר לטרמפיסט אני עוצר למראה שמולי?
הצעד השלישי הוא מדרגה נוספת בסולם האנושיות; לקחת את הטרמפיסט מחוץ למסלול המתוכנן שלי. לפעמים זה אומר להיכנס עוד צומת אחת לתוך יבנה, לפעמים זה לנסוע בדרך שונה ואפילו יותר ארוכה כדי לשים אותו קרוב יותר ליעד. לפעמים, בשעות מאוחרות בדרך כלל, זה לקחת אותו הביתה.
התחושה החמימה של מעשה כזה מלווה אותי עוד ימים ארוכים. מבחינתי זה גם סוג של "שלח לחמך על פני המים". מי יודע איך מעשה טוב שלי ישפיע עלי מחר? או על אחרים? בשרשרת אירועים שלא תואמן, טרמפ שקיבלתי פעם מבחורה אחת כשהתקלקל לי האוטו, הוביל בדיעבד, צעד אחר צעד, להיותה נשואה היום באושר + ילדה. גורל? אולי היא יצרה אותו במעשה נכון אחד.
הצעד הרביעי הוא להבין שלא רק הטרמפיסטים הם בני אדם, גם כל השאר. אני עוד עובד על זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם