ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

לאלף את הנמר

בחודשים הראשונים עשיית האהבה הצריכה המון תשומת לב, משמעת וריכוז. עם הזמן, היא נעשתה דבר מה טבעי וספונטני. אורי יריב מספר על הרומן המתמשך שלו עם הטנטרה

אורי יריב | 24/1/2011 9:15

תגיות: אורי יריב, טנטרה, יוגה, מדיטציה, ריטריט

אורי ורומאה. כל המחשבות הלא נקיות שהיו לי על מיניות כעל דבר מה זול מלוכלך התעמתו עם האהבה הגדולה. נפשי היתה כזירת קרב

הייתי בן 20 כשנגעתי לראשונה ברוח. המגע שלה שבה אותי. הרגשתי שעליי לתת לה כל כולי, ושהיא תהיה תמיד במקום הראשון בחיי. חשבתי אז שבשביל להיכנס באמת לדרך הרוחנית עלי להתנזר ממין. עבור בן מזל עקרב כמוני זה היה אחד הדברים שהכי קשה לוותר עליהם, ובכל זאת, הייתי מוכן לעשות את הקורבן הזה, ולו רק בשביל סיכוי קטן שאצליח במסעי הרוחני.

אחרי נדידה בין כל מיני דרכים מתנזרות הגעתי לטנטרה יוגה האזוטרית, שם התייחסו למין ולזוגיות בצורה אחרת לגמרי. עד שהגעתי לטנטרה שמעתי והאמנתי שהמיניות היא מכשול בדרך הרוחנית, שהתשוקה המינית היא דבר אנוכי

וטמא.

והנה באים מורי הטנטרה ואומרים שהמיניות היא לא מכשול אלא מקפצה רוחנית, היא לא חייבת להיות טמאה או אנוכית, היא יכולה להיות דווקא מקודשת ואוהבת. מורי הטנטרה לא מסתפקים בהצהרת כוונות, והם מציעים דרך מעשית מורכבת, דרכה המיניות ועשיית האהבה הופכים בעצמם לתרגול רוחני מדהים, שעשוי להיות אפילו עמוק יותר ונעלה יותר מהמדיטציה או מהיוגה.

האמת? לא ממש קניתי את הרעיונות הללו. זה נשמע לי טוב מידי, אידיאלי מידי מכדי להיות אמיתי. זה נשמע לי כמו אובססיות מיניות או הצהרות ניו אייג'יות שטחיות במסווה לא משכנע של רוחניות צולעת.

רומאה. דווקא השבריריות והפגיעות הן הכוח הגדול שלה צילום פרטי

מהכתבים הבודהיסטים שקראתי עד אז הייתי בטוח שעונג מוביל בהכרח להיקשרות, ובסופו של דבר לסבל. חשבתי אז, שגם אם זה כואב קצת, עדיף לוותר על הבלי העולם הזה ועל תענוגותיו וללכת אל הרוח, שהרי רק שם ניתן למצוא אושר ומשמעות אמיתית.

למרות הספקות המתוחכמות שהיו לי, נשארתי להקשיב. החומר התיאורטי היה ברמה גבוה, למדנו את הכתבים העתיקים של הטנטרה פסוק אחרי פסוק, במיוחד את ה"שיווא סוטרה""והטנטרה לוקה".

הכתבים הללו הרשימו אותי מאוד ביופי, בעומק ובתבונה המתומצתת שלהם. למדתי אותם בסקרנות ובזכותם התחלתי להבין את הטנטרה ברמה המנטלית, והשתכנעתי ששווה לפחות לנסות.

נקודת האין חזור

הטנטרה אומרת שלאן שאתה מכוון את האנרגיה המינית שלך - לשם אתה מכוון את כל הווייתך. אם המיניות פונה למטה אל עבר הנפש הבהמית - תתקרב לדרגת הבהמה.

אבל אם המיניות מביטה למעלה ומופנית אל הנפש האלוהית, אזי כל ההוויה תתכוון ותשאף לשם. על מנת לכוון את המיניות כלפי מעלה צריך לגלות את המקודש שבעשיית האהבה, את הנעלה שבאהוב או באהובה, ואפילו לגלות את הניצוץ הרוחני שמתחבא בתוך התשוקה המינית עצמה.

בצד הפרקטי יותר, הגבר חייב להפסיק לשפוך את הזרע לשווא. כפי שמתואר ב"קאלה צאקרה טנטרה" - "הנשימה, המחשבה והזרע הינם שלושת המרכיבים של פוטנציאל ההארה. עליהם להגיע להרמוניה ולשליטה מודעת".

שפיכת הזרע מקטינה את כוח החיים ואת הפוטנציאל הרוחני שבאדם, ולכן הטנטרה טוענת שיש להימנע ממנה. גם חכמי סין מצהירים "אל תשפוך זרעך ללא צורך. אל תשפוך זרעך בכוח, כאילו אתה זורק משהו למטה מן השחקים. אתה תטריד את חמשת האיברים הגופניים המרכזיים, תפצע את ערוצי אנרגיית החיים, וכתוצאה מכך תגרום לכל סוג של מחלה". ('אישמפו', טקסט סיני עתיק).

הצגתי את הדברים בפני רומאה, חברה שלי, שאז עדיין לא התוודעה לטנטרה. היא הסכימה לנסות ויצאנו לדרך. באותה תקופה, שבה הכרנו, כבר לא גרתי יותר בקהילה הטנטרית ולא היה מי שידריך אותי. מה שזכרתי היה שאסור לי להגיע לנקודת האין חזור, אסור להגיע לנקודה שבה העונג הוא על סף פיצוץ ומשם השפיכה כבר בלתי נמנעת.

הטנטרה אומרת ששליטה על האנרגיה המינית היא דבר מאוד קשה ומסוכן וממשילה אותה למיומנות הנחוצה בשביל לרכוב על נמר. כשלעצמי, בהתחלה לא ממש הצלחתי לאלף את הנמר ובערך חצי מהפעמים יצרי היה מביס אותי, כך שלא הייתי מצליח להימנע מנקודת האין חזור.

עד שלבסוף מצאתי דרך מוזרה לנתק את עצמי בזמן עשיית האהבה - הגוף שלי היה שם, אבל אני הייתי במקום אחר, מבודד מהתחושות שלי. הריגוש המיני היה קטן ואז השפיכה הלא רצונית הפסיקה.

ובערך חצי מהפעמים יצרי היה מביס אותי צילום פרטי

כמובן שבשלב הזה נפסקה גם ההנאה שלי, שלא לדבר על רומאה, שממש לא היתה מסופקת מההעדר כל רגש וכל תחושה שלי ברגעי האינטימיות שלנו. כאילו במקום ללמוד לרכוב על הנמר, קשרתי לו את ארבעת הרגליים וישבתי עליו משועמם לגמרי. זאת טעות שהרבה גברים עושים בהתחלה, והטעות הזאת בהחלט הוציאה לנו את הרוח מהמפרשים.

התעקשנו להמשיך ככה איזה חודש-חודשיים ולאט לאט התחלנו להתנזר ממין באופן ספונטני, עד שלבסוף לקחנו הפסקה במערכת היחסים - אני חזרתי לישראל ולארה"ב ורומאה החליטה משום מה להצטרף לקהילה הטנטרית שהיתה אז ברישקיש.

עברה כמעט שנה לפני שחזרתי לחיות בקהילה הטנטרית הזו. בשלב הזה, רומאה כבר צברה ניסיון במערכת יחסים אחרת, התאהבנו מחדש והפעם היא לימדה אותי צעד-צעד מה לעשות. בהדרגה למדתי איך להרגיש את האנרגיה המינית בלי לתת לה להציף אותי, היא לימדה אותי כמה תרגילי יוגה ומדיטציה שסייעו לי לתעל את האנרגיה המינית למרכזי האנרגיה (הצ'אקרות) הגבוהים.

אש חיה ובוערת

וכך בצעדים קטנים עשיית האהבה הפכה למהנה ונעימה, הזרע נספג חזרה לגוף והאנרגיה הגדולה שלו נשתמרה. זמן עשיית האהבה התארך לשעה ואפילו לשעתיים ויותר, רמת העונג עוד לא היתה בשמיים, אבל זה היה בהחלט נעים ואוהב.

בחודשים הראשונים עשיית האהבה הצריכה המון תשומת לב, משמעת וריכוז, ורק בעזרתם יכולנו גם ליהנות ולאהוב וגם להימנע משפיכה לא רצונית. עם הזמן, הצורך בריכוז ובמשמעת פחת ועשיית האהבה הטנטרית נעשתה דבר מה טבעי וספונטני.

מה שהרשים אותי מאוד בזמנו היה היוגה והמדיטציה של אחרי עשיית האהבה. כל הגוף והמבנה האנרגטי מתעורר בזמן עשיית האהבה, וכאשר האנרגיה העצומה הזאת לא נפלטת החוצה, היא נשמרת במערכת גם אחרי עשיית האהבה.

ואז, בעזרת היוגה, האנרגיה והתשוקה המינית הופכים לאנרגיה רוחנית גדולה; כשהאנרגיה הזו מופנית לרובד המנטלי, הריכוז והקשב מתחדדים והמדיטציה מקבלת מימד אחר לגמרי. כשהאנרגיה המינית עולה אל הלב ומשמשת כמעין דלק, שמפעיל ומזין את המנוע של הלב, שפועם עכשיו אהבה גדולה וגעגועים אלוהיים. כשהלב מתעורר בצורה כזאת, התפילה כבר איננה איזה אקט חזרתי נדוש, היא עכשיו אש חיה ובוערת.

למען האמת, באותה תקופה נהניתי יותר מהמדיטציה והתפילה שאחרי עשיית האהבה מאשר מעשיית האהבה עצמה. חשבתי אז שהישועה שלי תבוא רק מהיוגה ומהמדיטציה, מערכת היחסים היתה אז בשבילי בעיקר מקור אנרגיה שמזין את התרגול הרוחני באנרגיה המינית והרגשית הגדולה.

בשלב הזה תחושת החשיבות העצמית שלי לא ממש הרשתה לי לראות את הערך האמיתי של האהבה. אהבתי מספיק בשביל שלא יהיו מלחמות במערכת היחסים, אבל רק לעיתים רחוקות הייתי באמת מוצף באהבה. הייתי משתמש באהבה ככלי ולא הבנתי שעליי לתת לאהבה להשתמש בי ככלי, כערוץ, ושזוהי בעצם מטרת המטרות של כל התרגול הקשה שעשיתי.

רומאה, לעומת זאת, אהבה אותי באמת ועוד אוהבת אותי היום, והיא שימשה לי כמקור של שפיות ואיזה אור בחיים שלי אז. לאט לאט האהבה שלה חיללה אל ליבי והתחלתי בטפטוף קל לאהוב אותה באמת, לאהוב לא בשביל לקבל משהו אלא פשוט מתוך השמחה והטבעיות של האהבה עצמה.

הטפטוף הפך לגשם רק אחרי שנתיים-שלוש, בשלב שבו החלטנו ללכת יחד לריטריט טנטרי. מצאנו אז בית מקסים לגדות נחל ובילינו בו חודש, שהוקדש כולו לאהבה הטנטרית ליוגה ולמדיטציה. כל יום היינו נפגשים ואוהבים שעות על גבי שעות, היינו שנינו בשתיקה, ומתוכה למדנו קצת לתקשר בלי מילים.

אחרי כל מפגש היינו מתרגלים שלוש ארבע שעות של יוגה ומדיטציה על מנת להתמיר את הפוטנציאל המיני לאנרגיה רוחנית. האינטנסיביות של התרגול היתה באמת עצומה, עלו בי אז המון דברים מהתת מודע - כל המחשבות הלא נקיות שהיו לי על מיניות כעל דבר מה זול מלוכלך אגואיסטי בהמי, שחצני, נצלני; כל המחשבות הללו התעמתו עם השתיקה, עם המדיטציה ועם האהבה הגדולה. נפשי היתה כזירת קרב.

זה היה לא קל. מיום ליום נדמה שהמצב הולך ומחמיר, והמחשבות הלא נקיות הציקו לי עוד ועוד. התרכזתי במדיטציות ובתרגלי הנשימה בכל הכוח על מנת למצוא לפחות כמה רגעים, כמה פירורים של שקט בתוכי. אחרי שלושה שבועות של קרב מתיש, הופיעה הקלה גדולה. הכוחות הטובים ניצחו פתאום בקרב, והמחשבות הלא נקיות הפסיקו להציק לי. סוף סוף הקלה.

בימים שלאחר מכן הרגשתי אהבה עצומה לרומאה, אהובתי. הקשר הרגשי בינינו היה עמוק מאי פעם. עד אז, לא הבנתי את הנשיות שלה, את העדינות והשבריריות שלה, את הצורך באישור ובמחמאות, ופתאום כל התכונות הללו נראו לי כמשהו ראוי להערצה. דווקא השבריריות והפגיעות הן הכוח הגדול שלה. כתבנו שירה והתאהבנו מחדש שוב ושוב.

בריטריט הזה הגענו למידה מסוימת של מיומנות בתרגול החיצוני של הטנטרה. הצד "הטכני" של הטנטרה הגיע לרמה משביעת רצון. הרבדים המיניים והרגשיים שלו היו נקיים מספיק, והיינו שנינו מוכנים להתחיל ולחקור את הצד הפנימי של הטנטרה.

בפנימיות הטנטרה, עשיית האהבה הופכת בעצמה למדיטציה, היחסים עצמם הופכים לדרך רוחנית מיסטית, ובת הזוג מתקדשת כדבר מה שמימי שהוא באמת בתמים, "בצלם" אלוהי. הכתבה הבאה תוקדש כולה לתיאור המסע הפנימי שלנו אל עבר הזוגיות המקודשת.

לאתר של אורי יריב