קצת נחת: מותגי העיצוב שמלווים את ישראל מתחילת הדרך
כור ההיתוך הישראלי לא פסח על עולם העיצוב. השאיפה למסורת, במקביל לשאיפה לצמצום ולפרקטיות, הולידה פה לא מעט מותגים מעניינים ששרדו 63 שנות תהפוכות
שנת הקמה: 1946, על ידי חיים אלוני.
התמחות מקורית: חברה לייצור בלוקים שהתפתחה במהירות לתחום הריצופים - טראצו, שיש ואבן.
הבעלים היום: אינרום תעשיות ואמיר רפפורט.
הטרנד בעת ההקמה: הטראצו היה העיצוב המקובל והפופולארי ונראה כמעט בכל בתי ישראל. בהמשך עבר השיש לקדמת הבמה.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: שינה את העדפותיו ומעדיף היום מוצרים סינתטיים בעלי יתרונות פרקטיים שמדמים את הדבר
שנת הקמה: 1950, על ידי שלמה זבלודוביץ', סולל בונה וחברת תמפלה - ומכאן גם שם החברה. בהמשך נמכרה החברה לקונצרן כור.
התמחות מקורית: מוצרים לתעשייה הצבאית ומאז שנות ה-60 ייצור כלי מטבח.
הבעלים היום: דוד ליברמן רכש את החברה שהתאחדה עם רדד, חברה שהוקמה על ידי משה קליגרמן בשנת 1948 והתמחתה בצורפות וכלי כסף.
הטרנד בעת ההקמה: שימוש מסיבי בסירי נירוסטה, כשהמילה "סולתם" שימשה שם נרדף למילה "סיר".
הצרכן הישראלי בראי הדורות: מחפש איכות ואמינות ומתאים את עצמו לטרנדים בינלאומיים תוך שימת דגש על שילוב של עיצוב, פרקטיקה, גיוון, חדשנות ומחיר.
שנת הקמה: 1938, על ידי אברהם קמחי שהקים את קמחי נברשות.
התמחות מקורית: ייצור גופי תאורה ממתכת ואהילים בעבודת יד.
הבעלים היום: אוה ויעקב קמחי.
הטרנד בעת ההקמה: גופי תאורה עם נורות ליבון ופלורוסנט. בעיקר כיכבו אהילים בדוגמת פליסה, זכוכית מנופחת ומתכת. התאורה בבתים הייתה קלאסית, רגועה ומשתלבת בחלל.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: בעבר ראה את עניין התאורה כפונקציונאלי בלבד, והיום מבין את חשיבותה בעיצוב הבית. הצרכן הפך נועז יותר, פתוח לרעיונות וטכנולוגיות, מודע לטרנד הירוק ומבקש תאורת Led חסכונית.
שנת הקמה: 1948, בבית מלאכה קטן שהקים יוסף סגול ליד כיכר השעון ביפו.
התמחות מקורית: ייצור מסרקים וכלי בית מפלסטיק.
הבעלים היום: משפחת סגול, סמי ויצחק סגול.
הטרנד בעת ההקמה: מוצרים זולים ופשוטים, שנותנים פתרונות בסיסיים לדרישות הלקוח. בהמשך פותח הכיסא הלבן והמוכר ואחריו שורת מוצרים חדשניים לבית ולחוץ.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: מפתח טעם משובח, הפך קפדן, יודע לדרוש את מה שטוב לו ומוכן לשלם על איכות לצד נראות.
שנת הקמה: 1946, היקים במושב רגבה, שהיו בעלי מקצוע בתחום העץ, החליטו להסב את נגריית הריהוט למפעל קטן שמתמחה במטבחים.
התמחות מקורית: עבודה בעץ על בסיס ידע וקשרים בתעשייה הגרמנית. חבר המושב נשלח להתייעצות בגרמניה ובהמשך נרכשו שם גם מכונות מיוחדות לייצור מטבחים.
הבעלים היום: מושב שיתופי רגבה - 140 משפחות שמחזיקות במניות החברה.
הטרנד בעת הקמת החברה: בשנות ה־40־50 היה המטבח חדר שולי לבישול, כשהדגש הושם על פונקציונאליות ולא על עיצוב. היחידות היו קטנות והרהיט נבנה על גבי במת בטון שהגביהה אותו מפני הריצוף. הדברים השתנו בשנות ה־70־80 עם קידום מעמד האישה והתמורות הכלכליות שהגדילו מאוד את שטחי הדירות.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: בשנות העליות הגדולות נבנו ערים ושכונות והעיצוב היה נחלתם של המושבים והווילות המפוארות. היום המודעות והחשיפה לחו"ל גבוהות הרבה יותר, והקדמה אפשרה להרחיב את ההיצע ולהפוך את המטבח למרכז הבית.
שנת הקמה: 1959, על ידי החברה השוויצרית גרצי, בעקבות יעד לאומי שהציב שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, להקים בדימונה מפעל גדול שיעסיק עולים חדשים.
התמחות מקורית: בדי דריל למדים ובגדי עבודה. במלחמת ששת הימים עבד המפעל מסביב לשעון וייצר מדי יום אלף חליפות מדים. בהמשך נרכש ציוד מתקדם וההתמקדות עברה לכלי מיטה.
הבעלים היום: בעלות מלאה של כלל תעשיות והשקעות בע"מ מקבוצת IDB.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: נשאר נאמן אך הפך מגוון בטעמו ובצרכיו. מדי שנה ישנו הקהל שמעדיף את הגוונים הקלאסיים המסורתיים לצד אלו שמעדיפים את הטרנדים הבינלאומיים.
שנת הקמה: 1960, על ידי אברהם שפירא, כשהשיווק מבוצע על ידי חיים איתני. בשנת 1993 נרכש המפעל על ידי משפחת איתני.
התמחות מקורית: שטיחי אריגה ושטיחים מקיר לקיר לשוק הביתי והמוסדי.
הבעלים היום: משפחת איתני, בעליה של החברה הציבורית כרמל אחזקות רי.אל.
הטרנד בעת הקמת החברה: שטיחים בעיצוב אוריינטלי בדגש על שטיחי צמר.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: מעריך עיצוב, חדשנות והתאמה לטרנדים. עם השנים האיכות נשארה והעיצובים הותאמו לרוח התקופה.
שנת הקמה: שנות ה־50, על ידי חלוצי קיבוץ שמרת וקיבוץ הזורע. בהמשך חברו למשפחת ויסמן הירושלמית.
התמחות מקורית: ריהוט מעץ מלא בדגש על סגנון סקנדינבי. הריהוט החל כביתי והתפתח גם למוסדי בעיצוב סולידי.
הבעלים היום: בעלות מלאה של משפחת ויסמן.
הטרנד בעת ההקמה: ריהוט חכם ושימושי עם פתרונות שימושיים. כמו למשל ספת אירוח נפתחת שהותאמה לדירות הקטנות של שנות ה־60, או פתרונות מודולאריים לקיר ששילבו ספרייה, אחסון ובר משקאות.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: מחפש ותק ושורשיות.
שנת הקמה: 1928, על ידי אלעזר ורשבסקי, שהגיע כעולה חדש והחליט להקים מפעל למגבות עבור הרוחצים בים. ורשבסקי עברת את שמו וקורא למפעל בשם משפחתו החדש - ורדינון.
התמחות מקורית: טווייה, אריגה וסריגה שנחשבו לטובים במזרח התיכון.
ייצור מגבות והכשרת עובדים רבים ששימשו כאנשי המקצוע הראשונים של תעשיית הטקסטיל בארץ.
הבעלים היום: חלק מקבוצת BEE קמעונאות, חברת בת של אלון אחזקות בריבוע הכחול.
הטרנד בעת ההקמה: עיצובים בסיסיים ושמרניים. בשנות ה־80 נכנסה לתפקידה המעצבת המיתולוגית שולה ורדינון, ואז התחיל החיבור בין עיצוב הטקסטיל לאופנה.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: מתפתח יחד עם המותג, מחובר לאופנה ומושפע ממה שקורה בעולם. יחד עם זה, תמיד קיים הביקוש לעיצובים קלאסיים ונקיים.
שנת הקמה: 1936, על ידי אנשי עסקים מגרמניה. טמבור הוקמה בצ'ק פוסט בחיפה כחברה לייצור ושיווק צבעים.
התמחות מקורית: ייצור ושיווק צבעים לקירות הפנימיים והחיצוניים של הבית.
הבעלים היום: טמבור היא חברה ציבורית שרוב מניותיה שייכות לקבוצת גרנית כרמל מקבוצת עזריאלי.
הטרנד בעת ההקמה: קירות הבתים היו לבנים כשטמבור הציעה לראשונה גוונים פסטליים שהלהיבו את הציבור הישראלי בשנות ה־30 וה־40.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: הפך לפחות שמרני ומחפש לא רק גוונים חדשים אלא גם מרקמים מעניינים. היום כמעט בכל בית יש לפחות קיר צבעוני אחד.
שנת הקמה: 1939, על ידי שבתאי מיסטריאל שעלה ארצה בתחילת שנות ה־20 ועבד בתחילה כמנהל בנגריית קריניצי, שם עיצבו וייצרו את הריהוט לארמונו המפואר של מלך עיראק.
התמחות מקורית: נגרות בהזמנה אישית.
הבעלים היום: עסק משפחתי בבעלות בני מיסטריאל.
הטרנד בעת הקמת החברה: ריהוט מגולף עם פיתוחים שונים וכן שימוש בעץ כהה כמו טיק. הכול נעשה בעץ מלא או פורניר.
הצרכן הישראלי בראי הדורות: אדריכלים ואנשים שראו עולם ומחפשים נוחות עם עיצוב ואיכות ללא פשרות, או לקוחות קפדניים שמחפשים שילוב של פונקציונאליות ויופי ושמתאימים את הרהיטים שלהם, בדומה לחליפה אישית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם