החיים שלפני המוות: בעקבות הסרט "קוד מקור"
הסרט "קוד מקור" עוסק בשאלה רוחנית גדולה – משמעות הזמן שנותר לנו עד המוות. אז איך הייתם מבלים את שארית חייכם אם היו נותרות לכם שמונה דקות בלבד?
זהו, זה סופי. נותרו לכם רק עוד שמונה דקות לחיות, והספירה לאחור מתחילה עכשיו. מה תעשו? כיצד תבחרו לבלות את שמונה דקות החיים היקרות האחרונות? לא, אל תיקחו את הזמן כדי להרהר בתשובה, כי הרי אין זמן. יש רק שמונה דקות, ואם תחשבו הרבה לא יישאר זמן להגשים את מה שחשבתם עליו. כלומר, הסיבה שהיתה מלכתחילה למחשבה - תיעלם. לא, גם אל תנסו לרדת לעומק משמעות העניין. גם לזה אין לכם זמן. פשוט החליטו - מה יקרה בשמונה הדקות הבאות?
הסרט "קוד מקור" מתחיל בהתעוררותו של סרן קולטר סטיבנס ברכבת. הוא אינו יודע מי הוא או לאן הוא נוסע, וגם לא מי היא האישה היפה שיושבת מולו, אך כל אלה יתבררו לו, בהדרגה ובדרך הקשה, בהמשך. מכיוון ש"קוד מקור" הוא סרט המתגלה לאיטו, כמעט כל מילה על עלילתו עלולה
הזמן שנותר לנו לחיות הוא תמיד משתנה לא ידוע. רובנו מעדיפים לפנטז שמשך התקופה הוא מספר השנים שיחלפו עד שנגיע לתוחלת החיים הממוצעת במערב – שמונים שנה פחות או יותר - אך האמת היא שאיננו יודעים.
הזמן שנותר לנו לחיות יכול להיות לא שמונים שנה אלא שמונה שנים, ואפילו שמונה ימים או אולי שמונה דקות בלבד. עובדה זו, כפי שמגלה סרן סטיבנס ומגלים גם אנחנו, אינה עניין טכני אלא מהותי ביותר. מה אנו רוצים בחיים? מהי האהבה? ומהו העולם עבורנו? כל השאלות האלו מושפעות באופן קריטי משאלת הזמן שנותר לנו.
נתחיל מעניין הרצון. חיים של שמונים שנה – מה אתם רוצים בהם? רובנו נספר על רצון במערכת יחסים, נישואים או ילדים, עבודה טובה, יציבות וביטחון, אפשרויות כלכליות והנאה. אחרים יוסיפו אולי: יצירה, השכלה, הבנה, משמעות.
ומה לגבי חיים שנותרו שמונה שנים עד סופם? האם תרצו בהם את אותם הדברים? הרי הנישואים וגידול הילדים ייפסקו באיבם, הקריירה לא תמריא, וכסף אי אפשר ממש לצבור. רצונות אחרים יעלו אז אל פני השטח; להספיק לחוות חוויות חשובות, למצות את החברויות והאתגרים הקיימים, אולי לטייל בעולם או לסייר בעולם הפנימי. הרצונות האלה הם מהותיים יותר, עמוקים יותר, ולא במקרה. כאשר הזמן מתקצר הוא מכריח אותנו להביט באופן דחוף יותר אל מה שמהותי עבורנו.
המעבר מהשטחי אל המהותי תופס תאוצה רצינית כאשר מודיעים לנו שלחיינו נותרו שמונה ימים בלבד. מה נרצה לעשות או להיות בימים יקרים אלה? מערכות היחסים, הקריירה, הכסף ואפילו הרוחניות, ולמעשה כל דבר שיש בו תהליך או צבירה של משהו – מאבד את טעמו. גם לפתח חברויות או לטייל בעולם אין זמן. איזה רצון יעלה אז?
כאשר הזמן מתקצר כל כך, נוכל להתחיל לדבר על היעלמות הרצון במובנו השטחי. זהו השלב שבו אנו יכולים לעזוב את התשוקות והפנטזיות ולחוש משהו אחר, לא רצון כי אם כמיהה. הכמיהה העמוקה השוכנת בנו לגבי החיים האלה, ושתמיד דחינו ל"אחר כך" – לעתיד לא ידוע בו יוגשמו כבר כל צרורות רצונותינו השטחיים.
ומה תהיה הכמיהה העמוקה לשמונת הימים האחרונים? תהיה התשובה אשר תהיה, היא ודאי לא קשורה לקליפה החיצונית של חייכם אלא למהות העמוקה שלהם. לא לחיים כסיפור של עשייה והישגים אלא לחיים כהוויה. לא לשאלה איזו צורה יש לחיים אלא לשאלה איך הם נחווים בצורתם הנוכחית.
ולבסוף, מה נרצה כשיוותרו לנו שמונה דקות בלבד? אם נעז בכלל לענות את התשובה, נראה שהיא קולעת כחץ שלוח היישר אל לבנו. כאשר מתבטל הזמן, מתבטלים גם כל התהליכים וכל הצורות, וגם החשיבה מאבדת את טעמה ואנו נותרים פנים אל פנים עם המהות. לא אתערב בתשובה שלכם לשאלה זו, אך אגלה לכם שהתשובה שלי היא קוקטייל של שני משקאות בלבד: שלום ואהבה.
ומה עם האהבה, באמת? הרי גם היא משתנה כאשר מתקצר הזמן. כאשר יש לנו שמונים שנה לחיות, האהבה היא בעיקר צורך. מוצר צריכה שאנו רוצים להכניס לסל שלנו בכמות נאותה. אנו רוצים לאהוב בכמות ובצורה מסוימת, ולהיאהב לפחות באותה מידה. האהבה אינה מוקד העניין של חיינו אלא התבלין שאנו דורשים שיכניסו לתבשיל, והיא אינה בלתי מותנית ואינה חובקת כל אלא ממוקדת ומגודרת בגדרות. עם זה יש לנו אהבה – ועם ההוא ממש לא.
אם ייוותרו לנו שמונה שנים בלבד, אולי תוכל האהבה לתפוס מקום חשוב יותר עבורנו – כמרכיב חשוב ויסודי בחיים שמן הראוי שיכתיב אותם לא פחות אלא יותר מצבירת יחסים, נכסים וחוויות. וכאשר ייוותרו לנו שמונה ימים לא נוכל עוד להתעלם מהעובדה שהאהבה היא הכוח המניע שבנו. היא תכתיב את הבחירה שלנו לשמונה ימים אלה ותהיה גם הכוח שיוציא אותה אל הפועל.
ואם יודיעו לנו שנותרו שמונה דקות בלבד? מהי האהבה אז? אז אולי נוכל להכיר פתאום, כבהתעוררות, שהאהבה היא לא מצרך ולא מוצר, גם לא מרכיב חשוב של החיים, ולא רק כוח מניע. האהבה היא מהותנו. היא פשוט מי שאנחנו.
האמת שניסו לומר מורים רוחניים במשך דורות רבים, היא אותה האמת הנחשפת לאדם שנותרו לו דקות ספורות לחיות: כאשר לא חיים על ציר זמן של עתיד רחוק (ודמיוני), אין משמעות גם לצורות, לרעיונות ולתשוקות השטחיות. כל שכבות ה"אני" המורכב שלנו קורסות אז אל מהות פשוטה מאד שהיא אהבה.
אילו חיים נחיה אם נניח לאמת של שמונה הדקות האחרונות להיות מי שאנחנו? איזה עולם נרצה ליצור סביבנו ובתוכנו? ומה יהיה על כל רעיונותינו הנחרצים והנשגבים? נוכל להמתין לשמונה הדקות האחרונות שלנו כדי לגלות, או לעשות את המסע ההרואי והארוך אל אותה אמת עוד לפני רגענו האחרונים. אלה שהגיעו אליה מספרים שאחרי הגילוי אפשר לחיות עוד שמונים שנה מגניבות לחלוטין.
ומה עם סרן סטיבנס, ההוא מהרכבת הדוהרת? הוא עשה את התהליך שלו מפרספקטיבת שמונים השנה להארת שמונה הדקות. הוא נותן לנו את התשובה הספונטנית שלו למשמעות החיים, ולצורך כך הוא רוקח קוקטייל של כמה משקאות חריפים ומתוקים – קוקטייל מהסרטים.
קאביו הוא מורה רוחני המקיים מפגשים עם תלמידים באזור תל אביב. לצפייה בווידאו מהמפגשים האחרונים לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם