טייקון יקר שלי: שני מכתבי אהבה לבעלי ההון באשר הם
היום אני כבר יודע שזה לא אתה, זה אני. הכעס שלי כלפיך הוא הבעיה שלי. אני כותב לך מכתב אהבה כי עזרת לי להכיר את העושר הגדול המסתתר מאחורי מחשבותיי. תודה לך
בעל הון יקר,
ראשית, תודה על שפינית מעט מזמנך כדי לקרוא את מכתבי אליך. אתה רואה, עוד לא התחלתי בכלל לכתוב, וכבר אני מתחנף. נדמה היה לי שעלי להודות לך על זמנך, כי הוא יקר ודחוק יותר מזמני שלי. והרי ההיפך הוא הנכון. אתה, בעל ההון, יכול לקנות לך זמן חופשי ככל שתרצה. למעשה, כבר יש לך מספיק כסף כדי שזמנך יישאר פנוי למשך שארית חייך.
לי, לעומת זאת, בהתחשב בעובדה שאפילו את שכר הדירה של החודש הבא עדיין לא הרווחתי, הזמן חשוב יותר וגם יקר יותר. אם כן, אני מושך בחזרה את ההודיה שלי על זמנך הלא-יקר. מה? אתה רוצה להודות לי על הזמן שאני מקדיש כדי לכתוב לך? על לא דבר.
כמו שוודאי שמת לב, טון הדיבור שלי מעט נרגן, אפילו כעוס. אולי אתה תוהה במה פשעת שכך אני מתייחס
אתה מבין, הנוכחות שלך בחיי אינה סתמית כלל. היא חשובה ומשמעותית. לא רק כעס עולה בי כאשר אני מביט בך אלא גם רגשות עמוקים וסוערים נוספים. בתוך ראשי אני מדבר איתך, מתלונן כלפיך, מתחרה בך, מקנא בך, מטיף לך ומתנכר אליך.
אתה אולי לא שומע, אבל הנאומים האילמים שלי אליך היו יכולים למלא כבר כמה כרכים. אז זהו, די להקדמות. אם לא נפתח את זה, זה לא ייעלם. הנה, אני אומר לך הכל.
אני כועס עליך. כועס על הרבה דברים. קודם כל, אני כועס על כך שיש לך את מה שאין לי. אני כועס עליך כי יש בי תחושת חוסר מכאיבה, שאתה - כך אני מדמיין - אינך צריך לחוות. אני מרגיש שחסר לי חופש. החופש לעשות מה שבא לי בעולם הזה. החופש מעבודה, ממחויבות, משגרה שוחקת ומעול מתמיד.
חסר לי גם שקט נפשי – הידיעה הבטוחה והמוצקה שאני לא צריך לדאוג להישרדות שלי או לעתידי. תחושה של רווחה ושליטה - גם הן חסרות לי. לפעמים אני מדמיין לי כיצד אתה ודאי מרגיש כאשר בכל רגע נתון אתה יכול לקנות כל מוצר, כל שירות, כל חוויה, ואני מתמלא תסכול וזעם.
נכון, זה לא רק כעס, זו גם קנאה. אני מקנא בך. על אותם דברים בדיוק שעליהם אני כועס. בתוך תוכי הייתי פשוט רוצה להיות כמוך. לא, לא כמוך. הייתי פשוט רוצה להיות אתה. וגם בתחושה הזו יש כאב. אתה מבין, לא לרצות להיות מי שאני, ולא לרצות לחיות את המציאות של חיי כפי שהיא – זה מאוד מאוד מציק.
ויש עוד משהו שעליו אני ממש ממורמר, והוא חוסר האכפתיות שלך כלפי האחרים. אגיד לך את זה ישר בפנים: לא אכפת לך מאנשים אחרים, לא מבעלי חיים ולא מכל העולם הזה. הרבה סבל היה אפשר לחסוך בעזרת השטרות שלך ששוכבים בבנק. הרבה בעלי חיים ונהרות היה אפשר להציל בעזרת הכסף שאתה מבזבז על הצעצועים היוקרתיים שלך, אם רק לא היית אגואיסט כל כך. על זה אני בז לך.
ולסיום, הייתי רוצה להתוודות בפניך על הדבר המביש ביותר. אתה הפנטזיה שלי. נכון, אתה לא הפנטזיה היחידה, אבל ללא ספק אתה הפנטזיה הגדולה.
אתה מבין, גבר, בחורות לפנטז עליהן יש הרבה, וגם מקומות עבודה, בתים, מכוניות. אבל להיות כמוך, בעל הון שכספו לעולם לא ייחסר – זו פנטזיה בוהקת שאין לה תחליף ואין לה קץ.
כשאני רואה אותך עובר במכונית השרד, כשאני חולף על פניך במחלקה הראשונה, מחפש את מושבי המצומק שבירכתי המטוס, כשאני רואה את פניך במוסף הכלכלה, אני מרגיש את הרטט הפנימי הקל של פנטזיה שלא תוגשם. אני מרגיש את חוסר שביעות הרצון המכרסם בי תמיד, השזור בחיי כחוט השני. ועל זה, על זה אני ממש שונא אותך.
אני יוצא להפגין נגדך היום, בעל הון, ולתבוע את כאבי, את קנאתי ואת זעמי.
שלך, עני.
בעל הון יקר,
הרבה השתנה מאז מכתבי האחרון. גיליתי שאני אוהב אותך. האמת היא שאני אוהב אותך בגלל שאני חב לך את אושרי. בזכות התפקיד שמילאת בחיי התאפשר לי לראות את הכעס שלי, הקנאה שלי, החמדנות, חוסר האכפתיות, הבוז וחוסר שביעות הרצון. כאשר לקחת על עצמך את דמות בעל ההון בחיי, אפשרת לי להבין בבהירות מדוע אינני מאושר בחיי כפי שהם.
אתה גילמת את ה"עוד" הדמיוני שאליו אני נושא את עיני, ובכך מחמיץ את הרגע הנוכחי שתמיד מספיק. את המציאות יקרת הערך שתמיד ניתנת לי בשפע.
בזכותך, אחי, הבנתי שאנחנו אחים. שנינו גדלנו תחת אותה אשליה – האשליה שאדם צריך להשיג מהחיים הרבה. הרבה ככל שאפשר. אשליית העוד ועוד. אתה השגת הרבה מאותו עוד, ואני הרבה פחות. אבל הרצון שלנו היה אותו רצון, הבדידות אותה בדידות והנפרדות אותה נפרדות.
במשך כל השנה שחלפה הסתובבתי לי בארץ, צופה במחשבות האלה שעלו בי כלפיך וברגשות שהתעוררו בעקבותיהן. צפיתי בהן וצפיתי, למרות הקושי ולמרות הפיתוי להפסיק לצפות ולהתחיל להתייסר.
במשך שעות רבות גם ישבתי בחדרי, גבי אל הקיר ועיני עצומות, והייתי השקט שמאחורי המחשבות והרגשות האלה. אחר כך הייתי השקט שמאחורי השקט. אחר כך חלה התבהרות.
בזכותך יכולתי לראות את עצמי. אתה לא התחמקת מתפקידך לרגע. לא ויתרת על כספך ולא שינית עמדה. ורק בזכות עמידתך האיתנה יכולתי לראות את כל מסכי האשליה שבי, וגם לראות לראשונה אותך.
יכולתי לראות שאינך אייקון כלכלי מהעיתון אלא ממש כמוני – לפעמים ילד שגדל במחסור ושהקדיש את חייו לבריחה ממנו, לפעמים אישה שלא ידעה רוך ואהבה ונושאת את עיניה אל הנוחות כתחליף ותמיד אדם שנולד אל רשת של אמונות הקורעת אותו מהחוויה של אושר לא מותנה ומלאות שאינה תלויה בדבר.
אני כותב לך היום מכתב אהבה, כי עזרת לי להכיר את העושר הגדול המסתתר מאחורי מחשבותיי. בעמידתך מולי היית לי מראה, ובה השתקפה לי דמותי. בתחילה דמות חומרית, רוטנת, דעתנית ולוחמת, ונפרדת מהעולם. לבסוף – הדמות הפנימית שלך ושלי, הדמות שהיא בעלת הון תמיד, ושכתבה לך מכתב זה. על כל אלה אני אסיר תודה.
בעוד כמה ימים אני הולך אל הקלפי, כדי להצביע בבחירות המוקדמות. מאחורי הפרגוד אני אבחר בפתק של המפלגה החדשה "ב' זה בית" – מפלגת הצדק הכלכלי. הבחירה שלי היא למענך, בעל הון אהוב שלי. זה שעומד בראשות המפלגה, אחד בשם ירון זליכה, הבטיח שתוך שנה גם אתה, ממש כמוני, תוכל לראות כיצד אנחנו דומים ושווים, ושלמעשה כולנו אחד. אני יודע שרק כך, יקירי, תוכל גם אתה לזכות וללמוד את השיעור הרוחני הנפלא שאני למדתי בשנה שעברה.
שלך, אני.
נ.ב. מצורף צ'ק שכר דירה לחודש אוגוסט.
מפגש עם קאביו בנושא "האוצר שמתחת לבלטות" יתקיים במוצאי שבת הקרובה ברמת גן. לפרטים וצפייה במפגש הקודם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם