ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

הפגנת המליון: אחדות, מי יודע?

במוצאי שבת האחרונה, היתה תחושת אחדות באויר. אך תחושת זו הייתה גם הגורם למעשי הזוועה הגרועים ביותר בתולדות האנושות. קאביו הצטרף להמון, ומבדיל בין שלושה סוגי אחדות ושלושה סוגי אדם

גם אני הייתי אחד ממיליון. טוב נו, אולי אחד משלוש מאות אלף, אבל המספר באמת לא משנה. הייתי אחד מבין מלא אנשים שגדשו את כיכר המדינה בתל אביב במוצאי שבת האחרונה. גוש אדם דחוס וענקי במרכז המעגל, וסביבו מעגלים ועוד מעגלים, מידללים והולכים, של אנשים.


הגעתי כשהתחילו הנאומים הראשונים. מדי כמה דקות נשמעה ברמקולים הקריאה. העם. דורש. צדק חברתי. ואני, כלומר גוש האדם הענק, חזרתי אחריו בקול קצבי שוב ושוב. באותם רגעים הרגשתי אחדות. ממש כאילו היינו כולנו גוף אחד.

לא, רגע, התבלבלתי. הרגשתי אחדות של כולנו, שם בכיכר, מול האחרים – הפוליטיקאים, העסקנים והטייקונים. לא לא, זה לא טוב. זו אחדות אחרת לגמרי. הרגשתי כאילו אני הוא האחד, ויש לי קולות רבים וגופים רבים, פנים רבות שמביעות את מה שיש בי בפנים. כלומר, מביעות אותי.

אז מי אני, שם בכיכר עם תחושת האחדות?  אדם נפרד שמרגיש אחדות עם קבוצה אחת כנגד קבוצה אחרת, או אדם שמרגיש אחדות עם כולם, ללא יוצא מן הכלל? או שאולי אני פשוט האחדות עצמה, האחד עצמו, שרק נראה כמו גופים רבים, וקורא מגרונם: "התשובה להפרטה – מדינת הרווחה"? הבטתי סביב, ונדמה היה לי שלא רק אני מתבלבל עם עניין האחדות הזה.

בעוד ההמון (כלומר, אני?) קורא קריאות אחידות בקצב, נזכרתי גם שאחדות היא לא תמיד כזה להיט, ובהחלט כדאי להיזהר איתה. רק לפני כמה חודשים ביליתי שבוע בעיר נירנברג, שם טיילתי בין המדשאות המרהיבות שעליהן עמדו בעבר טובי בניו ובנותיו של העם הגרמני, עונים כקול אחד לבחור המשופם שעל במת הבטון.

החבר'ה מהדשא של נירנברג הרגישו גם הם אחדות, אפילו יותר מאיתנו, כאן בוייצמן פינת ז'בוטינסקי. כל כך הם הדגישו את חדוות האחדות שלהם, עד שבסופו של דבר פערו פצע מדמם בגוף האנושות כולה, והפכו בעצמם לסמל לנפרדות ולשנאה, ולכל מה שהוא ההיפך הגמור מאחדות.

חזרתי מהכיכר הביתה, לדירתי הקטנה ומופקעת המחיר שבפריפריה, והכנתי כוס קפה. לפני שאני מתאחד לי פה עם מישהו או משהו, חשבתי, אני צריך לעשות קצת סדר בדברים.

שלושה סוגי אחדות מצאתי: הראשון הוא האחדות השקרית. זוהי האחדות של קבוצה אחת נגד רעותה. זוהי האחדות הגזענית, או הלאומנית, ואפילו סתם זו המרוכזת באינטרנס וזהות של קבוצה אחת של אנשים. זוהי האחדות שהוליכה מהפח אל הפחת את הבלונדינים מנירנברג, וזוהי אותה אחדות שהביאה לכל מעשי הטבח והמלחמה של תולדות האנושות.

האחדות השיקרית נוצרת כאשר האגו הקטן, ה"אני" האישי, הופך לאגו הגדול, ה"אנחנו" הקבוצתי. בעבור תחושת האחדות המשקרת והמשכרת, מפריד אגו מנופח זה את עצמו, כקבוצה, מכלל העולם ומכלל בני האדם, ובדרך כלל גם שובר שוב ושוב מחדש את שיאי האכזריות וההרסנות.

הסוג השני של אחדות הוא האחדות האוהבת. זוהי האחדות שמרגיש האדם עם רעיו ואחיו – כל בני האדם, או כל היצורים החיים. זו אינה אחדות של "נגד" אלא של "בעד". אחדות שרואה את המהות המשותפת והעמוקה שבאדם באשר הוא אדם, ומדגישה אותה. זוהי אחדות שאל מול קיומן של זהויות שונות, אינטרנסים שונים ועמדות שונות, מכוונת כל כולה אל ההרמוניה, השיח וההקשבה, הגמישות והפלורליזם, וגם אל ההסתפקות והשמחה במה שקיים.

האחדות האוהבת היא התבלין הריחני החדש שהביא לפני שנתיים ברק אובמה לנאומו הראשון כנשיא ארצות הברית באו"ם: ”כמו כולכם, האחריות שלי היא לפעול למען האינטרס של ארצי ובני עמי, אך אמונתי העמוקה היא שבשנת 2009, יותר מאשר בכל נקודה אחרת בהיסטוריה האנושית, האינטרסים של המדינות והעמים משותפים. עלינו להביא לעידן חדש של מעורבות המבוססת על אינטרסים הדדיים

וכבוד הדדי. בעידן שבו גורלנו משותף, עוצמה אינה עוד משחק סכום אפס. אף מדינה לא יכולה או צריכה לנסות לשלוט במדינה אחרת. אף סדר עולמי שירומם מדינה או קבוצת בני אדם על חשבון אחרת לא יצלח".

הסוג השלישי של אחדות הוא האחדות האמיתית. אדם שעומד בכיכר וחווה את האחדות האמיתית, אינו רואה עצמו כיישות נפרדת שיכולה להתאחד עם יישויות אחרות, אלא כאחדות עצמה. הוא אותה מהות עמוקה, הנמצאת בכל אדם ובכל מקום. זוהי אינה אחדות של אנשים נפרדים רבים, היוצרים שלם, אלא של השלם עצמו, שלו צורות וגופים אינספור.

למעשה, אין זו אחדות אלא פשוט "אחד". בהפגנה עתידית, אולי בשנת 2050, כשיעמדו חצי מיליון בני אדם בכיכר ויחושו כולם את תחושת האחדות הזו, הם לא יצעקו דבר. הם לא ירצו להתאחד, שכן האחדות תהיה עבורם עובדה קיומית בסיסית וברורה, שאין כלל אפשרות לשנותה. מה הם יעשו אז, בצעדת המיליון המוארת? אולי הם ישתקו. אולי הם ישירו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

המורה הרוחנית לילי בנטב מתארת בהרצאותיה ובספריה את האבולוציה האנושית כאבולוציה של התודעה, ולא של הצורה. לדבריה, האדם של ימינו, הקרוי הומו סאפיאנס (האדם הנבון), הוא שלב התפתחות מתקדם מבחינה פיזית, אך בהחלט אינו מתקדם במיוחד מבחינה תודעתית.

ההומו סאפיאנס, בעל יכולת החשיבה המפותחת בה אנו כה גאים, התפתח מסוגים מוקדמים יותר של הומו (אדם) כגון ההומו הביליס (האדם המיומן) וההומו ארקטוס (האדם הזקוף), אך אבוי – בניגוד לאחיו, ההומואים המוקדמים, הוא פיתח יכולות מדהימות של הרג, הרס הטבע, וסבל נפשי. לאן הוא עוד יכול להתפתח?

לדברי בנטב, השלב שאליו יתפתח ההומו סאפיאנס הוא ה"הומו אמורוס" (האדם האוהב). אדם זה יהיה בעל יכולות החשיבה של ההומו סאפיאנס, אך לא יחיה לאור מחשבותיו אלא לאור מהותו העמוקה והאמיתית יותר – אהבתו. ולבסוף, ההתפתחות הבאה האפשרית באבולוציה, אם ישרוד האדם, תהיה ה"הומו דיוָויְנוּס" (האדם האלוהי), זה שהותיר את זהותו הנפרדת מאחור, הכיר בהיותו האלוהות האחת, וחי לאור גילוי משחרר ומשמח זה.

שלשום, בכיכר המדינה, התערבבו להם שני סוגי האחדות הראשונים: ההומו-סאפניאנס, האדם החושב, נשא שלטים וקרא סיסמאות של נפרדות, אינטרסים צרים ולוחמנות. הוא חווה את האחדות השקרית.

למולו, ההומו-אמורוס, האדם האוהב, התחיל לעשות גישושים ראשונים, וקצת מבולבלים, אל עבר האחדות האוהבת. הוא הניף שלטים המדברים על אחדות באשר היא, ערבות הדדית, אהבה, רצון בחיים פשוטים ורגילים. קריאה להפסקת העיוות, אך מבלי לתקוף את המעוותים. דרישה להפסקת החזירות, אך מבלי לגנות את החזירים.

ההומו דיווינוס, האדם האלוהי, זה שעבורו כולם כבר מאוחדים, גם הוא היה שם בקהל. היה נדמה לי שראיתי אותו, נשען על גזע עץ ומתבונן. עבורו, משחקי ההתאחדות הם טובים ונחוצים. לאט לאט, כך הוא יודע, יעברו אחיו ואחיותיו מן האחדות השקרית אל האחדות האוהבת. ואז, מן האחדות האוהבת הם יעברו אל אותה אחדות אמיתית, אותה תחושת שלום, ערבות הדדית ואחווה, שאליה הם כמהו ולה הם ייחלו מלכתחילה.


מפגש עם קאביו בנושא "חקירת איזורי הסבל" יתקיים ביום רביעי הקרוב במרכז תל אביב. פרטים באתר: http://kavio.co.il

ליצירת קשר: ­info@kavio.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קאביו

מורה רוחני הקורא לחיפוש עצמאי וטוטאלי, עם מטרה מוגדרת: סופו הבלתי הפיך של הסבל

לכל הטורים של קאביו