רופאים עם כנפיים: רוחנו אקטואליה
הם ניצבו בפני דילמה אדירה – להמשיך לשרת את אלה שזקוקים להם או לדבוק במאבק על זכויותיהם. שחר שילוח על המלאכים בלבן ועל האיזון החשוב בין חמלה וחוכמה
אבל אז, בשעה עשר וארבעים, ד"ר ק' חלף במסדרון ונכנס לחדר שלו. הנעליים שלו עדיין היו נתונות בכיסוי של חדר ניתוח וכך גם ראשו המלבין. כשהתיישבתי מולו הוא סגר בטלפון פרטים אחרונים עם מי שכנראה היתה רופאה בכירה אחרת. הכעס נשטף ויצא ממני כמו - אם לדבר רפואית - חוקן פוספט. הרופא היה נחמד ויסודי וענה בסבלנות על כל הקושיות שהמטרתי עליו. אני בטוחה שיש עוד רבים כמוהו.
רגשות הכעס שלי הם לא העניין פה. העניין הוא האתגר שמולו, כך אני משערת, ניצבים רופאים לאורך כל חייהם המקצועיים, ובעיקר בתקופה האחרונה שבה התקיים המאבק שלהם על זכויותיהם. האתגר הוא למצוא את האיזון בין חוכמה לבין חמלה. כשאתה איש צוות רפואי האיזון הזה הוא פעמים רבות שאלה של חיים ומוות.
בבודהיזם מיוחסת חשיבות רבה לאיזון בין שתי האיכויות האלה. המתרגל מומשל לעתים לנשר שעף אל ההארה. כדי שיגיע אל היעד הנכסף הוא זקוק לשתי כנפיים, אחת של חוכמה ושנייה של חמלה. אבל זה לא מספיק – הכנפיים צריכות להיות שוות במידותיהן ובעוצמתן כדי שהציפור
אדם שכולו חמלה אך אין בו חוכמה דומה לשוטה הכפר האהוב על כולם. זה שמלא בחוכמה אך נטול כל חמלה דומה לנזיר פרוש שמתבודד במגדל השן שלו. שניהם לא יכולים להועיל הרבה, לא לעצמם ולא לאף אחד אחר.
בשיעורי הבודהיזם מרבים להדגיש את חשיבותה של ההדדיות וכך גם מסבירים את חשיבותה של הסינרגיה בין חוכמה לבין חמלה: ברגע שבו אנו מבינים עד כמה אנו קשורים ותלויים זה בזה, קשה שלא לחוש בחמלה כלשהי, וברגע שבו אנו חשים חמלה כלפי הזולת אנו מבינים עד כמה אנו קשורים ותלויים זה בזה.
המורה הגדול דרום טרונפה (או דרומטון), שהיה תלמידו של המורה ההודי אטישה ומייסדה של אסכולת הקדמפה הטנטרית בבודהיזם הטיבטי, אמר: "הדבר האחד שיש להשיגו הוא ריק ומלא חמלה ביסודו. אסביר. הבנת הריקות היא רוחה המוחלטת של ההארה; משמעותה לראות שלכל אין ראשית והתחלה. חמלה היא רוחה היחסית של ההארה; משמעותה להושיט יד באהבה לכל היצורים החיים שטרם הבינו שאין להם ראשית והתחלה. מי שהולך בדרך המהאיאנה צריך לפתח את שתי הצורות הללו של ההארה".
הדברים האלה ובעיקר ההתייחסות אל החוכמה כאל הבנת הריקות, כלומר שאין דבר שמתקיים בזכות עצמו ולכשעצמו, נשמעים די מופשטים ועמומים. במקרה של הרופאים אפשר לדבר על חוכמה ועל חמלה במושגים ארציים יותר.
הלב נקרע והחמלה נשפכת דרך כל החורים (גם בלי חוקן) למראה חולים חסרי אונים שהטיפול הרפואי שלו הם זקוקים מתעכב כי הרופאים יצאו להילחם על זכויותיהם. האינסטינקט הראשוני, ודאי אצל מי שנשבע את שבועת היפוקרטס, הוא פשוט לטפל בכל מי שזקוק לעזרתו של רופא. אבל כשהכנף של החוכמה מתחילה גם היא לחתור באוויר מבינים שכאשר עסוקים יום אחרי יום בכיבוי שריפות קטנות, הגב נשאר מופנה לשריפה הגדולה שכבר מזמן החלה לכרסם במערכת הבריאות של ישראל.
בנוסח העברי של שבועת היפוקרטס נאמר: "על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אבל הרופאים השובתים אינם מפרים את שבועתם, כי היא כוללת גם את המשפט הזה: "יחכם לבבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם".
רבי אלעזר בן עזריה אמר: "אם אין קמח – אין תורה", זה כל כך תקף למצבם של הרופאים. גם הרופא המוכשר, הידען והמיומן ביותר לא יכול לעשות עבודה טובה כשהוא מקבל משכורת לא גבוהה בהרבה מזו של הבחור שהופך את ההמבורגרים במזללה שמחוץ לבית החולים. כשהמשמרות לא נגמרות ומוחו היגע של הרופא צריך לחשב לא רק כמה לידוקאין לתת לקשישה המפורסמת מהמסדרון אלא גם איך לעזאזל הוא גומר את החודש, הרבה אנשים משלמים את המחיר.
הרופאים המוחים נאלצו לעמוד מול החולים ומשפחותיהם וגם מול ממשלה אטומה שעצם העובדה שאין בה שר בריאות רק מלמדת על יחסה אל מצבה של הרפואה בישראל, מול קולות שמנסים להישמע אבהיים ולשדלם לחזור כמו ילדים טובים לעבודה עד שהגדולים ימצאו פתרון, מול החשש מרגשי אשם, מול הייאוש שיכול להתעורר כאשר מבינים כמה עוד הרבה דברים נוספים צריך לתקן כאן.
צריך הרבה חוכמה והרבה חמלה, גם חמלה עצמית, כדי לעמוד בפרץ. כלקוחות של מערכת הבריאות צריך הרבה חוכמה והרבה חמלה כדי לא לצאת מהדעת בגלל תור שנדחה או מתעכב. אם בכל זאת מתעורר זעם, אפשר להיעזר בתרגול הבודהיסטי הקלאסי: לשים את עצמי במקומו של האחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם