מודעות עכשיו: מאני טיים
אלה שבאמת חוגגים עם הכסף הם אלה שמשוחחים בכבוד עם החיים. גילבר רובננקו-דיין קורא לכם לעשות אהבה עם העולם כדי להיות עשירים באמת. חלק ב'
הרציונליים הנוטים לציניות, נתייגם כך רק לצורך הכתבה, מאמינים שאין עם מי לדבר זולת היצורים התבונתיים החיים כאן על פני כדור הארץ. האלוהים שלהם הוא, כנראה, האונה השמאלית, והם לא יעבדו אלוהים אחרים על פניו.
מי מאלה צודק או טועה בדרגות משתנות, לא בזה נעסוק היום. תחת אלה, אני רוצה להציע משהו פשוט, בתקווה שיוסכם על רובנו: ההתרחשויות השונות, היומיומיות – מורכבות ככל שתהיינה – הן תמיד, אבל תמיד, משוחחות אתנו.
דיויד, למשל, חולה במחלה כרונית שכיחה. קוראים לה: מחסוריתיס. אם הוא משתכר 5000 ש"ח, אז בסוף החודש הוא במינוס 2000. אם מכפילים את משכורתו ל 10,000 – בסוף החודש הוא במינוס 6000. מה לעזאזל קורה אתו, תוהים קרוביו. למה הוא תמיד בחובות? עד מתי יתרוצץ מכיבוי שריפה אחת לשנייה?
לתופעה מסוג זה אני קורא "דרכם של החיים לשוחח אתנו", משום שהדפוס הכרוני הזה של דיויד כמו מתחנן לעוררו. חביבי, אומרים לו החיים, עליך להשתנות אם אתה רוצה לראות יום אחד פלוס בעו"ש, עליך להפוך לתלמיד.
ההתרחשויות היומיומיות הללו שלנו הן שפה, שפתן של נוריות ההשכמה המהבהבות, מילותיה הן מצבים, אותיותיה וסימני הניקוד שלה הם רגשות ומחשבות. מעולם לא לימדו אותנו אותה בצורה פורמאלית, אין לה מילון רב-מכר כמו אבן שושן או אוקספורד.
הספרים שכן נכתבים אודותיה, אותם ספרי רוח נכנם כאן, אותם מדריכים לחיים מעוררי השראה ככול שיהיו – איכשהו תמיד מחטיאים את מלוא עוצמתה בהשוואה לקיום הממשי. וכולנו תלמידי השפה הזו, כולנו מוריה, כולנו ממציאיה, כולנו אבני הבניין שלה וכולנו התחביר והדקדוק אשר עושים אותה למה שהיא ממילא.
נמשיך עוד קצת עם דיויד. הייתכן שאינו מאמין כי הוא ראוי לחיות חיים של רווחה וכי מתוך מערכת אמונותיו זו כלל מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו המטרפדים?
קניתי לו, למשל, לחם שעור במתנה, אז הוא אמר לי: אוי מה אתה עושה לי? כל הפחמימות האלה זה נורא!" וכשבאנו פעם לארוחת ערב משותפת ואשתי הגישה זר פרחים במתנ, דיויד מיהר להיבהל: "לא הייתם צריכים... מה כבר עשינו?".
כשדיויד מתעורר בבוקר נדיר בו יומנו ריק ממטלות – האם הוא מאושר שהתפנה לו מקום? האם הוא מתרווח לאטו בכורסא ומסתלבט קצת? לא... דיויד נאנח: " כולם מלאי עניין ואני פה מתבטל ומשתעמם". במילים אחרות, הוא מרגיש אשם.
להבדיל ובמקביל, דעו לכם שדיויד נוהג להעניק מתנות לכל העולם ואחותו. הוא יודע תמיד לתת עצות טובות, ובחתונות, הצ'קים שלו הכי שמנים. לא משנה מתי תתפוס אותו, תמיד ישקוד על רעיונות מקוריים חדשים, רעיונות שאולי יביאו לו עוד כסף... הפעם זה יהיה אחרת, הוא מאמין.
דיויד, ורבים בינינו הם דיויד, כמו רודף ופולט, רודף ופולט, והוא ימשיך להוציא כך מתוך עצמו – רצונות, תיקוות, כישורים, זמן וכסף לרוב – אשר כולם, בסופו של דבר, רק יגדילו את חובו להכיל.
הוא עשוי עד יומו האחרון להתפלא מדוע חשבון הבנק שלו במינוס, אך חייו מדברים אליו בעקשנות: יקירנו, אתה במינוס כרוני באלף ואחד דברים אחרים. ישותך פולטת מדיי. ישותך רודפת מדיי. אין בך, נאמר, את אותם נחת וואקום נחוץ כדי להכיל; קל וחומר, כדי לצבור.
בשונה מדיויד, ישנם אנשים שהם בפאזה תמידית של משיכה מן העולם. הם כמו רק רוצים לקבל ולא לתת דבר בתמורה. גם אז קמים עליהם כל מיני עיוותים למיניהם, שיהיה להם במוקדם או במאוחר ביטוי כספי קלוקל. לכן כסף, בהקשר הכתבה לפחות, הוא רק מראה, רק דרך נוספת של אותה בריאה שובבה לשוחח עמנו: איה אתה, חביבי? האם אתה בפליטת יתר או במשיכת יתר?
ישנו כמובן גם מצב שלישי, מצב של שגשוג במלוא מובן המילה. איני מדבר על איזון חס ושלום, אלא על התעלות הנפש. כאשר מתמזגות הנתינה של מה שיש ומה שאפשר לתת עם הקבלה של מה שיש לבריאה להציע; כאשר הדיאלוג עם העולם הוא מכבד ומתגמל הדדי – אזי העשייה היומיומית שלנו היא כמו חיבוק, כמו סקס טנטרי, שמחייה אותנו, כל תא ותא בגופנו.
איש עשיר באמת נושא ונותן עם הקולגות שלו, הכפופים לו או הבוסים למיניהם, מתוך שאיפה שכולם יצמחו, מקטן ועד גדול בלי יוצא מן הכלל. איש עשיר באמת חווה את האינטראקציות היומיומיות שלו, במסגרת משלח ידו ובכלל, כהזדמנות לעשות עם העולם אהבה. איש עשיר באמת מרים את הראש בסוף החודש ואומר: "פששש... כמה כסף עשינו החודש, כולנו, יחד... פשוט תענוג!"
כל מנהל עסק מצליח יודע זאת בדרכו. כל בעל סטארט-אפ כוכב שם לב, שבכדי שהמנהלים יחגגו על המיליונים גם הדורמן צריך להיות מבסוט. כל מנהל עסק מצליח מדבר את שפת החיים הזו, מבחין בנוריות המהבהבות בזמן ונענה לאיתותים. וכל אדם הוא סוג של סטארט-אפ, כל אדם וכל מצבור של אדם – משפחה, חברה, מדינה.
אלה שבאמת חוגגים עם הכסף הם אלה שמשוחחים בכבוד עם החיים. הם, במשים או שללא במשים, מקיימים את דברי קהלת: עת לעבוד ועת לנוח, עת לתת ועת לקבל... ותמיד, אבל תמיד, יש לצ'פר את כלל החלקים של השלם.
היו מבורכים לאחד.
גילבר רובננקו דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ.
כתובת האתר: http://gilbarhealth.com/
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם