ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

שרק נהיה בריאים: מערכת החולי

חגית אלמקייס מבכה את הרפואה המודרנית, מבינה שלפעמים אנטיביוטיקה היא דווקא תחליף טוב לשום, אבל גם שאין שום תחליף לרופא רגיש ואנושי

מסופר כי לפני אלפי שנים בסין העתיקה, על מפתן דלת של כל בית בכפר, היה מונח כד מחרס. מידי בוקר, רופא הכפר היה עובר בין בתי הכפר ומציץ בכל כד. אם היה מונח בתוכו מטבע, הרופא היה לוקח את המטבע וממשיך לדרכו, בידיעה כי כל בני הבית בריאים.

במידה והכד היה ריק, היה זה סימן שאחד מבני הבית היה חולה והרופא נכנס וטיפל בו כפי יכולתו. לאחר שהחולה היה מבריא, המשפחה הייתה מחדשת את תשלום המטבע היומי. זו הייתה שיטה פשוטה ומוצלחת שסייעה להבטיח כי הרופא ידאג ויתעניין בבריאות קהילתו וכי משכורתו תשולם כל עוד תושבי הכפר בריאים.

השבוע, ממיטת חוליי, בגלל דלקת קטנה ומציקה, נזכרתי בסיפור המקסים הזה וכמה שהוא נגע אז לליבי (את הסיפור קראתי בספר "היום שאחרי המשבר", שנכתב על ידי אלי וינוקור). לשמחתי הרבה, אני בחורה בריאה שלא נזקקת כמעט כלל למערכת הרפואה בישראל ואני שמחה לשלם ביטוח בריאות לחינם, תודה לאל. כמו בסיפור הנ"ל, גם אני מעדיפה לשלם לרופא כל עוד אני בריאה.

כאשר אני קצת חולה, הנטייה הטבעית שלי היא להקשיב לגוף, לבדוק למה הוא זקוק ולאפשר לו. בדרך כלל הוא זקוק להפחתת מתח ולמנוחה ולמדתי עם השנים פשוט להעניק לו את זה. כעבור ימים ספורים בלבד, במהלכם אני על תקן פלטה שטוחה במיטה, אני צוברת כוחות וחוזרת לעניינים. לא סיפור גדול, לא כדורים, לא אנטיביוטיקה, לא הקלת כאבים, לא כלום.

כשיש כאבים, אני פשוט מקשיבה להם ובודקת ממה הם נובעים במקום לטשטש אותם בכל מיני משככים. לא, אני לא מזוכיסטית, אבל כאב הוא סימן טוב בשבילי, שמראה לי שמשהו לא בסדר וצריך לטפל בו, במקום להשכיח אותו או לדחוק אותו הצידה.

הניסיון המועט שיש לי עם קופות חולים הוכיח שבדרך כלל אני מיטיבה עם עצמי לבד. בכל פעם שהגעתי עם איזה כאב או צריבה בגרון, הרופא הציץ בפי לשתי שניות, דחף מקל, במקרה הטוב לקח משטח גרון ובמקרה הפחות טוב אפילו את זה לא.

בד"כ הוא פשוט הקליד את דברי למחשב והדפיס לי בו במקום מרשם לאנטיביוטיקה ושאל בכמה ימי מחלה אני מעוניינת. כל זה קורה לרוב תוך שלוש דקות בממוצע, בלי שום "קשקושים" מיותרים, חלילה. ברפואה של היום, בניגוד לסין העתיקה, משכורתו של רופא אינה נקבעת על פי מספר האנשים הבריאים, אלא על פי כמות האנשים שהוא מטפל בהם מידי יום. וככה זה גם נראה. 

אני, כמובן, יושבת מולו על הכיסא, תוהה בשניות שהוא מדפיס את המרשם, למה לעזאזל אני כאן? אילו תקוות היו בי

שהפעם הסיטואציה תהיה שונה? הרי אני כבר יודעת: אנטיביוטיקה אני לא צריכה. כאב גרון הוא רק סימן עבורי לתקופת לחץ איומה עד כדי חנק ולחוסר ביטוי ברמה הרגשית. איזה אנטיביוטיקה תרפא את זה? רק בכי טוב, שינה ארוכה וחיבוק יכולים לעזור.

בסופו של דבר אני משליכה את המרשם לפח, לועסת קצת ג'ינג'ר, מגרגרת לימון ודבש והולכת לישון. כעבור יומיים הכל בסדר ובנוסף מגיעות גם בדיקות משטח הגרון שמבשרות שלא היה זה שום חיידק. אבל שיהיה לך לבריאות עם האנטיביוטיקה, למה לא בעצם? אנטיביוטיקה להמונים. אנטיביוטיקה לכל פועל, לכל דבר ולכל עת. יכולתי להרחיב כאן עוד המון על חברות התרופות, שהפכו זה מכבר לתעשייה שאינה רואה באמת את ריפוי האדם לנגד עיניה, אבל על כך בהזדמנות אחרת.

בשבוע שעבר לקחתי יומיים חופש מהעבודה. נזדקקתי למנוחה והרגשתי שכדאי מאוד ש"אקדים תרופה למכה", אבל לצערי, לא ממש הצלחתי להקדים היות ובדיוק בימי החופש, במהלכם תיכננתי להשתרע על חוף הים ולא לעשות כלום, נאלצתי לשכב כמו מדוזה מיובשת במיטה עם כאבים עזים שהתגלו מאוחר יותר כדלקת.

הכל התחיל כאשר, כהרגלי, ניסיתי קודם כל להתגבר על הבעיה בכוחות עצמי. בשביל זה יש לי אמא, שנתנה לי מרשמים אינספור לטיפול טבעי ביתי: פטרוזיליה מורתחת (איכס), קומפרסים של חליטת רוזמרין, שום משולב בשלל מתכונים ואזהרה: "אל תקחי אנטיביוטיקה". זה, כמובן, למי שתהה מאיפה הגיע החיידק הזה של להישאר נקייה מאנטיביוטיקה.

חלפו יומיים. שום ועוד שום ואני משום מה כבר לא יכולתי לסבול וכאב לי נורא. אחרי שבן הזוג שלי תיפקד כעוזר האישי שלי לענייני הרתחות, חליטות וסתם התפנקויות, ההתעקשות שלי לא לקחת טיפול קונבנציונאלי גרמה לו להיות נחרץ יותר: המצב לא משתפר, את קובעת תור לרופא! כך "ביליתי" שעות במוקד הטלפוני של קופת החולים, בסופם הוצע לי ב"אדיבות רבה" תור לעוד חודש...

אחרי שיחות ארוכות ומתישות, במהלכן ניסתה מוקדנית לשלוח אותי לרופא באיזור המרכז, 40 דקות נסיעה, הכאב שלי התחיל לדבר במקומי. שאגתי לתוך הטלפון: סליחה, בשביל זה אני משלמת ביטוח בריאות + כרטיס מושלם זהב + כל השטויות שלכם?

אם אני זקוקה לכם במצבי חירום ואין מענה של שום רופא בסביבה שלי, בשביל מה אתם טובים בכלל? בסופו של עניין מישהי שם הקשיבה והפנתה אותי לרופאה שמקבלת פעם בשבוע, במשך שלוש שעות בלבד. למרות שלא נקבע לי תור מראש, באישור המזכירה השתחלתי בין שני תורים. הללויה.   

את פניי קיבלה רופאה כשבידה טלפון סלולרי והיא מנהלת שיחה תוך שהיא מורה לי בידה לשבת. היא סימנה בפנטומימה תנועת גיהוץ אופיינית, כדי לקבל ממני את הכרטיס המגנטי. שלפתי את הכרטיס מהארנק. כשהיא סיימה את השיחה, היא גיהצה אותו והביטה במחשב.

"ביקרת אצלי פעם אחת ב-2005" אמרה ואני הנהנתי לחיוב. אכן אני זוכרת אותך כבר מאז, רופאה יקרה ולא נחמדה שלי. ביקרתי והבטחתי לא לשוב, אבל הנה מצב ה"חירום" הקטן שלי מוביל אותי אלייך שוב. איזה עולם קטן. כשהבינה שנכנסתי בלי תור, היא רשפה קלות ובעיניה היה מבט שהבהיר לי מיד כמה אני "רצויה" שם כרגע. 

בוא נודה על האמת, אם יש משהו שאנחנו כבני אדם באמת זקוקים לו כשאנחנו חולים, זה רופא שמלבד שיהיה סופר-מקצועי, הוא גם באמת יתעניין במצבנו הבריאותי וירצה לעזור לנו לרפא את עצמנו, בדרך הקלה והטובה ביותר. הרופאה הזאת, מילא שלא הייתה נחמדה, בקושי הביטה בעיניי ולא ממש ניסתה לחקור או להתעניין במצבי יותר מידי.

היא הקלידה נתונים אל תוך המחשב, כאילו יושבת מולה הפציינטית ה-972 להיום ובאמת שהיא כבר רוצה לסיים את היום המעייף הזה ולמה לעזאזל נחתתי עליה עכשיו. משתי שאלות פשוטות היא כבר ידעה ממה אני סובלת וכעבור עוד רגע קט בחדרה יצאתי עם רשימה ארוכה של תרופות, משחות וכמובן – אנטיביוטיקה.

שאלתי בהיסוס, "אולי כדאי שתבדקי אותי...?". חשבתי לעצמי, אולי אם היא תזוז קצת מהמסך של המחשב, היא תראה שיושבת מולה מישהי בשר ודם. "אין צורך", היא אמרה. "99% שזה יעזור לך". ניסיתי לשאול ולהתעניין קצת יותר והיא פתרה אותי ואמרה: "סבלנות, תקחי את הטיפול, זה יעבור. רק סבלנות". שלום וביי. 
בתחושה קשה יצאתי החוצה, קניתי אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה לנוח. למחרת, כשחשבתי כבר שאני מחלימה והכל ממש בסדר, אפילו הלכתי לעבוד. בשעות הצהריים המוקדמות, במהלך פגישה, נתקפתי לפתע בכאבים עזים שבקושי אפשרו לי לנשום. חברה שליוותה אותי ואשר סבלה ואף אושפזה כתוצאה מאירוע דומה, הכריחה אותי מיד לראות רופא מומחה.

מה שהוביל אותי לסיוט נוסף ואינסופי במוקד הטלפוני של קופת חולים, המשיך בביקורי שוא בשתי מרפאות, כאשר רק בשלישית ולאחר ארבע שעות של כאבים עזים הצלחתי להיכנס ולראות רופא, וגם זאת אך ורק תודות לעזרתה האדיבה של מזכירה שנרתמה לעזרתי והנפיקה עבורי באופן חשאי כרטיס קופ"ח חלופי, לאחר שהבהירה ששום רופא לא יקבל אותי בלי הכרטיס המקורי שהשארתי בבית.
אמנם גם אל הרופא הנ"ל הצלחתי להשתחל רק בין התורים, אבל כאן, סוף סוף, ישב מולי בן-אדם. הוא הביט לי בעיניים, ביקש ממני לספר לו מתי זה התחיל, איך זה קרה לדעתי והעלה כמה אפשרויות וסיבות בגינן זה עלול לקרות. הוא בדק אותי, הוא חקר מה היה לפני כן, הציץ בבדיקות האחרונות שביצעתי, קיים השוואה לבדיקות הנוכחיות, הציע בדיקות לשלילת דברים אחרים שעשויים להתפתח, כולל בדיקת אולטרסאונד, ובעיקר הציע לי את הידע הרחב שלו ואת האוזן הקשבת. שאלתי, הוא ענה בפירוט. עניתי, הוא הקשיב. וואוו.
הרופא תהה לגבי האנטיביוטיקה שניתנה לי יום קודם לכן על ידי הרופאה הלא-נחמדה. הוא פסק שאינה מתאימה כלל למצב ונתן לי מרשם לאנטיביוטיקה יעילה ומתאימה יותר. הוא אפילו הביע הערכה כלשהי שאני לא משתמשת כמעט כלל באנטיביוטיקה והבטיח שדווקא בגלל זה אני ארפא את עצמי ביתר קלות. כן, נראה היה שאחרי שיחה מעמיקה בינינו ובדיקה ראויה, הוא הבין את המצב.

הוא הרגיע אותי. בסוף הביקור אצלו הרגשתי שאני תיכף בוכה מרוב התרגשות, אחרי הצטברות של כעסים נוראיים. אלוהים, תודה שפגשתי את הרופא הזה. סמכתי עליו בעיניים עצומות ורצתי לקנות את האנטיביוטיקה החדשה. הטבליות החדשות נבלעו ביתר קלות בגרוני ועם הרבה פחות התנגדות.

הכל בסדר איתי עכשיו ותודה רבה לרופא הזה שסייע לי. אני באמת הולכת ומחלימה וזה פשוט נפלא, אלא שהמקרה גרם לי שוב להרהר בכל מערכת הבריאות הזאת.

זוכרים את הרופא ההוא מסין העתיקה? מסופר שבזמנו הפנוי הוא גם ייעץ לאנשים על אורח חיים בריא ונזף באילו שזלזלו בבריאותם. הוא הסביר כיצד ניתן למנוע מחלות ואף "העניש" את מי שלא לקח אחריות על גופו. לרופא באמת היה איכפת מהאנשים, אולי אפילו מן הסיבה הפשוטה שלא היה מעוניין ביותר מידי עבודה. בריאות אנשי הכפר היתה עבורו פרנסה טובה ומבחינת כולם, היה הגיוני ביותר לשלם "מס בריאות" במקום "מס חולי". 

ואצלנו? אנחנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה כל כך מתקדמת, עד ששכחנו מאחור את האנשים הפשוטים הזקוקים לבריאות יומיומית. זה לצד הרפואה הפרטית שצמחה ויצרה פערים תהומיים בין איכות הטיפול לו זוכים האנשים הפשוטים לבין איכות הטיפול לו זוכים האנשים שמשלמים יותר. רפואה זו גם יצרה את הפערים בטיפול אצל אותם רופאים עצמם.

אין לי ספק, שהרופאה שקיבלה אותי דרך קופ"ח, לא הייתה מתייחסת אלי בצורה זו, לו הייתי משלמת לה ממיטב כספי ומגיעה לתור "פרטי".

האם אני מאשימה אותה באופן אישי? ברור לי שהיא חלק ממערכת מסואבת, כלכלית, שהפכה את האזרח הפשוט לאחרון שמקבל את היחס והטיפול הראויים. כמה עצוב.

אז נכון, כנראה שלא נוכל לחקות את מערכת הבריאות הסינית העתיקה, אבל המודל שלהם ללא ספק יכול להזכיר לנו שהרווח הגדול של מערכת הבריאות יכול להגיע דווקא מאנשים בריאים. כל מה שעל המערכת לספק הוא זמינות, יחס אישי, תשומת לב, ידע מניעתי ומחירים שווים לכל נפש.

אולי יום אחד, הרופאים במדינת ישראל יתחילו להרוויח את שכרם מבריאות הציבור ולא מתחלואיו. עד אז, אני חושבת שאדבר בשם כולם אם אבקש מהרופאים להיזכר מה הביא אותם ללמוד את מדעי הרפואה, מלבד הצורך לרצות את אמא.
ושיהיה לנו רק בריאות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...