איך נחזיר את האמון בזולת? הטור של אודטה
חשבון נפש לחג ולימים הנוראים. וגם: כך תהיה אדם עוצמתי. לגזור ולשמור
אהלן חברים, בתחילת שנה זו התארחתי אצל פרופ' יורם יובל בתוכניתו המופלאה "שיחת נפש", ויצא לי לדבר שם על דברים אישיים - כי זו המהות של התוכנית. היא שודרה מאז בכמה וכמה שידורים חוזרים, ומה שיצא מזה, זה שאנשים שראו אותה לראשונה שלחו לי מסרים וחיבוקים מנחמים, כאילו שסיפור חיי הלא פשוט קרה לי הרגע, והרי אני כבר הרבה שנים אחרי, וכבר דיברתי ממקום מאוד שלם ומפויס עם עצמי.
וזה נחווה על ידי כמו ניחום על מכה שחטפתי בגיל שנתיים. טוב, מה עכשיו ניחומים? והדבר השני הוא, שמישהו מאוד כועס על ש"פגעתי בכבודו" כשסיפרתי לאומה שבזמנו הוא הרים עליי יד, למרות שלא הזכרתי שם שמות. ואם לא עליי הבדיחה, כמו שאומרים, זה יכול היה להיות אפילו עוד יותר מצחיק, כי קארמה איז א ביץ'. עד שהוא מסדר לעצמו את הקרטונים של "המהוגן", מגיע לו שידור חוזר נוסף ומחרב לו את כל העבודה.
נו מה לעשות? ככה זה. כל מי שמייצר לנו אישית את הביוגרפיה - לטוב ולרע - מייצר אותה גם לעצמו. הוא רק לא מחשבן שאחרי כל כך הרבה שנים יש מצב שהיא תבוא עליו ותביא לו כאפות בראש, ככה, על הדרך. צחוק בצד, כי מבחינתי, התוכנית הייתה הזדמנות חשובה לספר לנשים (ולגברים) איך משקמים אמון בבני אדם, למרות כווייה איומה. כי מקובל לחשוב שאחרי שהוא נסדק - כמעט בלתי אפשרי לשקם אמון זה, קל וחומר "להתאהב מחדש".
ובדיוק על זה אני רוצה להתעכב. כי חלק מההצלחה של דברים היא ההגדרה הנכונה שלהם. ואם מצב יוגדר כ"קשה" או כ"בלתי אפשרי", חס ושלום הוא אכן יהיה כזה. וזהו שהוא לא. מפני שהנה הפלא השיקומי: אם אתה לומד לסמוך על עצמך - וזו נקודת המפתח הענקית - אינך צריך ללמוד "לסמוך על הזולת".
זה לא אומר שלא יבואו לך נבלייעס על מפתן דלתך, אבל זה כן אומר שאתה תסמוך על עצמך שתדע לנפות אותם, ולא תסכים לעשות איתם קשר. איך? יש לזה סימן מאוד בדוק - שפעם לא הייתי מקשיבה לו, כי הנישואים שלי היו יותר חשובים לי מחיי. והסימן הזה הוא הכיווץ הקטן בבטן. הוא תמיד מופיע כשמישהו פוגע בנו, מעליב אותנו, או אומר לנו איזו מילה לא במקום. ישנו איזה "פלוק", איזה "טיק" קטנצ'יק כזה בבטן, שאנחנו מלמדים את עצמנו להתעלם ממנו עם כל מיני נימוקים שכלתניים: "אוי, אתה לא מבין הומור?", או "מה את רגישה כל כך? את פשוט רגישה מדי, ועושה פיל מזבוב". אבל זו כמובן לשלשת, שאיתה מנסים לחפוף לנו את המוח, כדי שנאפשר לאנשים להמשיך להתעלל בנו בסמוי.
אז לא לעבור על זה לסדר היום. לא להעביר אותה ב"גדולת נפש", אלא לעצור שם בחריקת בלמים. כי ה"פרפר" הזה בבטן הוא הדבר הכי שרידתי לחיים, שאומר לנו: "תבדוק עוד פעם, בבקשה". הכיווץ הזה (שידוע גם בשם "אינטואיציה"), הוא יותר חכם מאיתנו, וגם המדע כבר מתחיל לפרק אותו בכלים מדעיים, וכבר יש על זה מחקרים.
סיפר הפרופ' יורם יובל: "הכיווץ הקטן הזה בבטן הוא תוצאה של הפעלת מערכת העצבים האוטונומית. זהו חלק מאוד מאוד קדום מהמוח שלנו, והמטרה שלו היא להכין את הגוף לפעולה או למלחמה. כי כאשר אנחנו חווים איום או סכנה בחלק הלא מודע של הנפש, והאיום הזה לא חדר למודע שלנו מכל מיני סיבות, החלק הלא מודע שלנו עדיין חש בדבר הזה, ומגיב לזה בצורה נורמלית. ומה שאנחנו קולטים במודע (כשאנחנו לא קולטים בו את כל השאר), זה רק את הכיווץ הזה בבטן. הסימן היחיד שיצוץ לנו בחלק המודע, זה הכיווץ הזה".
ופה הוא סיפר על ניסוי מרתק: נתנו לאנשים להמר בסכומים קטנים על כמה חפיסות קלפים. הם היו מושכים קלף, ולפעמים היו מרוויחים קצת, ולפעמים מפסידים קצת. היו שם הרבה קלפים, ולא היה סיכוי למישהו מהנבדקים לשנן לעצמו איזה קלפים יש בכל חפיסה. אבל הייתה שם חפיסה אחת שהייתה יותר מוצלחת מהאחרות, ואחת פחות מוצלחת. נתנו להם לשחק בשתי החפיסות, ואז ביקשו מהם לשחק עוד פעם: "איזו חפיסה אתם רוצים?", שאלו אותם. ואנשים, למרות שלא הייתה להם שום דרך לזכור את הקלפים שהם משכו, בדרך כלל בחרו לפי החוש בחפיסה ה"נכונה" (המוצלחת יותר).
אבל בחציו השני של הניסוי, למחצית מהאנשים הם נתנו כדור סוכר (כדור "אין בו" - פלצבו), ולמחצית האנשים הם נתנו תרופה מאוד פשוטה נגד לחץ דם שנקראת "דרלין", שחוסמת את המערכת האטונומית. זו תרופה שרופאי משפחה וקרדיולוגים משתמשים בה כדי להאט את קצב הלב. זאת אומרת שלצורך העניין, האינטואיציה שמגיעה מהמערכת האוטונומית (שהכדור הזה מדכא), לא עבדה להם. והאנשים האלה פספסו את החפיסה ה"טובה" (!).
זה לא היה כדור מרדים, מסמם, פסיכיאטרי או משכר. אבל זה חסם להם את החלק הזה של האינטואיציה שמשם מגיע הכיווץ המזהיר הזה בבטן. כשנחסמה ההפעלה של המערכת האוטונומית, אנשים איבדו את האינטואיציה שלהם. ואם בודקים לאחור, הפאקים הכי גדולים של חיינו קרו לנו כי לא סמכנו על עצמנו מכל מיני סיבות "הגיוניות ושכלתניות". לא הקשבנו לפרפר הזה בבטן, שהבהב עם כל רמזור אדום שהבחנו בו, ובכל זאת עברנו אותו בעצימת עיניים. "אוי", אומר השכל המודאג, "מה אעשה אם יבוא אליי בנאדם כזה או אחר? איך אדע להיזהר?" ככה. עם ההקשבה העצמית הזו לבטן שלנו, גם אם מבחוץ זה יצטלם לכולם כ"טעות" או כ"פספוס הזדמנות".
וזה המסר הכי גדול שאני יכולה לתת לאנשים: תקשיבו לבטן שלכם, תקשיבו לה (גגלו "ערוץ 23,
פרופ' יורם יובל, שיחת נפש עם אודטה, עמוד 6 תוכנית מספר 6").
שנה טובה טובה.
משפט מפורסם באנגלית אומר In order to be irreplacable, one must be different (כדי להיות אדם שאין לו תחליף, יש להיות שונה). אבל אין כזו חיה, "אדם ללא תחליף" - בתי הקברות מלאים בכאלה. ומצד שני, כולנו נולדנו שונים וייחודיים. אחרי כל אחד מאיתנו שברו את התבנית.
אז איפה הטרגדיה? שמהפחד, אנשים מוותרים על השוני המבורך שלהם, ונהפכים "כמו כולם". והם אוכלים אותה, מפני שבאותנטיות ובייחודיות - שהיא האמת של הדנ"א שלנו - טמונה עוצמה אדירה. ובהעדרה, אנחנו חלשים וברור שקל אז לעשות לנו רע. רק שיש להבדיל בין אותנטיות, שהיא המהות, ובין אקסצנטריות, שזה להיות בכוח וב"מתאמצת" יוצא דופן ו"מיוחד" בפרסונה החיצונית. ואחרי שהגדרנו הבדלים, מי שמוותר על הייחוד שלו מטעמי "בטיחות" - כאילו התכוון להגיע לצפון, וחרטומי נעליו פונים אל הדרום.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם