ילדות עסוקה או עשוקה?
פעם, מזמן, לפני תרבות הקניונים והרבה לפני התרבות הווירטואלית, קניון היה עמק, ערוץ בטבע. חגית אלמקייס מנצלת את גל החופשה הנוכחי מבתי הספר כדי לבדוק האם אנחנו מודעים לתרבות השום-כלום שעליה אנחנו מגדלים את הדור הבא
נכון, בקניונים יש מיזוג ועל הדרך אפשר לשבת לשתות קפה או לעשות שופינג, אבל האם אנחנו באמת מודעים לתרבות הצריכה והשום-כלום שעליה אנו מגדלים ומחנכים את ילדינו? האם באמת בזמן האיכות הפנוי שיש לנו עם הילדים שלנו, נגיד בחג הבא עלינו לטובה, כל מה שנרצה לעשות איתם זה להעביר את הזמן?
פעם, מזמן, לפני תרבות הקניונים הממוזגים והרבה לפני התרבות הווירטואלית, קניון היה עמק, ערוץ בטבע. כן, גם קצת לפני שהמילה ערוץ התחברה לעולם הטלוויזיה. בתור ילדים היו לוקחים אותנו לטייל בקניון האדום באילת. היום מי שמגיע עם משפחה לאילת מטייל בעיקר בקניון המקומי וזוכה לחוויית שופינג ורעש ללא מע"מ.
אני ממש לא זקנה, נשבעת, אפילו צעירה, אבל איכשהו אני זוכרת את החופשים כמשהו קצת פחות מעיק. גם על הילדים וגם על ההורים. ההורים שלנו היו לוקחים אותנו לטייל בחיק הטבע. לא היה להם הרבה כסף וחיק הטבע לא גבה מהם שקל. רק ביקש שישמרו עליו. שיגנו עליו. והוא שמר עליהם ועלינו, הילדים.
אני זוכרת עד היום חופשה שבה התגוררנו בבקתות בונגלו בחורשת טל במשך שבועיים שלמים. אני זוכרת את האוהל הענק בפארק הלאומי באשקלון. היינו מגיעים לשם יחד כמה משפחות וחברים, מוצאים פינה מוצלת והופכים את המקום הזה לביתנו לכמה ימים. בית של ממש, עם אימהות שמבשלות במטבח מאולתר על גזיות ואבות שמתווכחים על פוליטיקה.
אנחנו הילדים בנינו מחנה משלנו והעסקנו את עצמנו בכלל לא רע. היה לנו הכל: דשא, ים, חול, גומי לקפיצה, חבל למשיכה, כדור, מטקות ודמיון. כן, כל מה שהיה חסר לנו הושלם תוך דקות אחדות
להורים, אגב, היה אז הרבה יותר חופש מאתנו. אמא שלי היתה קוראת בשמות כולם מדי פעם (כל פעם בשם אחר), כדי לוודא שלמרות שאנחנו רחוקים, אנחנו עדיין בחיים. אבא שלי היה כבר אז המשגיח הכללי מרחוק. כלומר, ממש לא היה אכפת לו מה קורה, חוץ מאשר בערב, בחדשות.
הוא היה מגיע לפארק עם טלוויזיה קטנה בשחור-לבן, מחבר אותה למצבר של הרכב וזוכה לראות את החדשות של הערב בערוץ הראשון. אה, כן, היה אז בעצם רק את הערוץ הראשון. אנחנו אפילו לא חשבנו לשבת לראות טלוויזיה. זה פשוט לא עניין אותנו בתור ילדים. זה היה משהו שעושים רק בבית, הבית של פיסטוק.
מאז הרגלי הבילוי כל כך השתנו ולפעמים זה נדמה כמו איזה מרוץ מטורף של הורים וילדים בין קניונים, מתחמי מתנפחים ומרכזי קניות שיש בהם גם איזו פינת משחק או הפעלה קטנה, רצוי עם בייביסיטר, כמו בחנויות הגדולות שמחשיבות את עצמן, שיעשו הכל כדי שההורים יהיו פנויים מספיק זמן כדי לבזבז שם כמה שיותר כסף.
הדבר הכי מחובר לטבע שילדים זוכים לעשות במקומות האלה זה להוריד את הנעליים. והאמת? אני לא יודעת מה זה יותר – מכאיב לי או מעצבן אותי. כי יש כל כך מקומות יפים בארץ, בחיק הטבע, כל מיני אתרים נפלאים ופינות חמד מטריפות לטייל בהם, מקומות שאפשר לזכות בהם להנאה וכיף, אבל גם לאיזשהו ערך מוסף, חינוכי יותר, משפחתי. לזכות בחיבור לאדמה. מקומות כאלה שאת מורידה בהם את הנעליים ובאמת מרגישה את הטבע בכפות רגליך.
וילדים אוהבים את זה. אוהבים את זה יותר מכל, כלומר את הטבע. יש לי מכרה שטוענת שהיא תמיד שואלת את ילדיה והם אלה שמחליטים לאן ללכת בסופו של דבר. "מה לעשות שהם אוהבים טרמפולינות וקניונים?", היא אומרת לי בהכנעה. אז למה את לא שואלת אותם תמיד מה הם רוצים לאכול ומאפשרת להם להחליט לבד? אני שואלת אותה. אני בטוחה שבגיל חמש, אם יתאפשר להם, הם ירכיבו תפריט מחביתת שוקולד, סלט סוכריות וביצת הפתעה כקינוח.
אחת מחברותיי, אגב, גם משתמשת בתירוץ ה"בחירה" וזה מאוד משעשע אותי איך אנחנו שותלים במוח של ילדינו את מה שהכי נוח וקל לנו. כשהילדים הגיעו לבקר אותי יום אחד, החלטתי לצאת איתם לוואדי שיח בחיפה. לקחנו תיק לפיקניק, שמיכה ובגדי ים ועשינו מסלול קצר וכייפי. הם מאוד התלהבו מהנוף, העצים, המערות וכשהגענו למעין, הם קפצו פנימה לשחות והתרגשו מאוד מהשחייה במעין הקטן שבתוך מערה סודית. התענוג היה גדול והילדים כל כך התרגשו. היינו לבד, בחיק הטבע, ארבעה אנשים. הטבע היה כולו שלנו, הזמן היה רק לנו. בשקט. באיכות. מה יותר נוח וקל מזה בעצם?
אבל היום הכל אחרת. ההורים עסוקים בלספק לילדים שלהם כמה שיותר גירויים צבעוניים, כדי שחס וחלילה לא יהיו משועממים, אפילו לרגע. שיהיו מוכשרים, חכמים, יצירתיים. רוב הזמן ההורים מקבלים מסרים מכל עבר על כמה צפייה בטלוויזיה מפתחת את השפה, כמה חוגים מעשירים את החשיבה וכמה אינסוף גירויים מפתחים את היצירה.
ומתוך הרצון להעניק כמה שיותר הם שוכחים שהיצירות וההמצאות הגדולות ביותר של היקום הזה לא הומצאו או נבראו מעודף גירויים אלא מהמקום של חוסר. יצירה שמגיעה יש מאין. לא מתוך אוטוסטרדת מידע אינסופית שמציפה את הראש ואת החשיבה אלא מתוך השקט. בעלטה נתגלה החשמל וזה גם המקום בו פוגשים רבים את ההארה.
כשאני מסתכלת על חיי היומיום של הילדים כיום זה לא ממש עושה לי חשק להיות ילדה. ילדים הם העם העסוק ביותר בעולם, עם לו"ז צפוף, אפילו מטורף. הם עוברים מבית הספר למועדונית עד השעה ארבע ובמקרה הטוב מספיקים לחזור הביתה לאיזה חצי שעה-שעה, כי בחמש כבר יש להם חוג קארטה/כדורסל/ג'אז/ בלט/חלילית/כל התשובות נכונות.
כשכבר יש איזה חור קטן בלו"ז הם קובעים מפגש עם חברים או מתאמים שיעור פרטי, וכשסופסוף הם מגיעים הביתה, הם נצמדים לטלוויזיה או למחשב. הם לא מדברים הרבה, אבל מתקשרים נפלא במסנג'ר. הם עסוקים, כל רגע. עד שהם הולכים לישון עייפים, תשושים.
ואני שואלת: תגידו, מתי יש להם בכלל זמן להיות ילדים? כלומר לא לעשות כלום. לא לשאוף לשום דבר. לא לנסות להרשים אף אחד. נראה לי שחלומו של כל ילד היום הוא קצת שעמום. חוסר עשייה. אם הייתי היום ילדה, בטח לא הייתי שורדת את קצב החיים המטורף הזה של הילדים. אני בקושי שורדת אותו בתור מבוגרת.
אני עומלת כל הזמן על איזון, קצת שקט, טבע, שלווה ושומרת לי הרבה זמן לכלום. פשוט כלום. כדי שיהיה לי קצת זמן שבו אני לא עושה, לא מנסה, לא חושבת, לא עובדת אלא פשוט נוכחת. כמו ילדה. כלומר כמו שהייתי פעם, הילדה של אז. כי בילדים של היום, שמתבגרים כל כך מהר, אני בכלל לא מקנאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם