ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מנה של רוח: האכלן האולטימטיבי

בישול נחשב לתרגול רוחני בסיסי ביותר, הבעיה היא שלפעמים דווקא כל הידע האינטלקטואלי שצברנו במהלך החיים עלול להפריע לנו לשמח אנשים בפעולה יחסית פשוטה

באחד הטורים הקודמים סיפרתי על סיפור מתוך המהאבהרטה, האפוס ההודי הגדול. גיבורי היצירה הזו הם חמישה אחים בני פנדו, המכונים הפנדווס. המפורסם ביותר הוא ארג'ונה, הקשת הבלתי מנוצח וידידו הטוב של קרישנה שקיבל את הלימוד הגבוה בבהגווד גיטה – שירת האל.

חמשת האחים הם למעשה בני אלים שירדו והתגלו בעולם כדי לעזור לקרישנה לטהר ולהחזיר את הדהרמה, המוסר, לעולם. אחת הדמויות שלא זכו לפרסום רב מחוץ להודו, הוא בהימה, אחיו של ארג'ונה הגדול ממנו. כפי שארג'ונה היה מפורסם בכישוריו כקשת בלתי מנוצח, כך בהימה היה מפורסם בשל כוחו הרב והוא למעשה בנו של ואיו, אל הרוח.
 
בהימה היה מתאבק מצטיין כבר מגיל צעיר וסגנון הלחימה שלו היה ייחודי ביותר. לאורך כל האפוס הארוך תולים הפנדווס את תקוותם בכך שבהימה יעזור להם ויצילם בעזרת כוחו הרב. בצעירותו היה בהימה שופע אנרגיה וכוח ולא הפסיק להציק ולהטריד את בני דודיו. הוא גם היה אכלן שלא ידע שובע. מסיבה זו היה קל מאוד לאויביו להרעיל אותו עם אוכל שהגישו לו, אולם גם סיפור הזה הוא יוצא כשידו על העליונה, ובסופו נעשה חזק יותר.

בתקופה שבה גורשו הפנדווס אל הגלות הם חיו בדוחק ובעוני הרב, ולמעשה אלה שפעם היו נסיכים נאלצו לקבץ נדבות. למרות הכל, כאשר חילקו ביניהם את המזון קיבל בהימה מחצית מהאוכל וכל ארבעת הנותרים ואימם קיבלו את מה שנשאר. כמובן שהיו גם צדדים חיוביים לכך שבהימה היה בסביבה. כאשר המשפחה שאירחה את הפנדווס היתה צריכה לתת את בתם כדי לרצות שד שהטריד את העיר, התנדב בהימה לעזור. הוא לקח את המזון ששלחו למפלצת ועלה איתו כדי לפגוש את השד. בדרך חשב שאם ילחם בשד ויהרוג אותו, יהיה טמא ולא יוכל לאכול, ולכן אכל את כל המזון עד שכמעט התפקע, ורק לאחר מכן יצא להילחם בשד הזועם על אבדן המנחות והמזון.

בהימה עקר עץ מהיער הסמוך ובעזרתו ניצח והרג את השד, אך לא נמלט מכאב הבטן. כאשר ברחו הפנדווס מביתם הבוער שהוצת ביוזמת בני דודם המרושעים, סחב בהימה את כולם על גבו כדי להאיץ את קצב הבריחה.

הצד הנוסף בדמותו של בהימה הוא הצד המסור, האמיתי. כאשר החליט ארג'ונה לבקר במקומות הקדושים יצא ברגל אל מקדשו של האל שיווה. ארג'ונה נהג להביט בבהימה בזלזול, כאשר במהלך כל טקס פוג'ה בו השתתף נראה ישנוני, חולמני ומשועמם, ולעומת זאת התנפל על המזון המוגש לקהל וחיסל אותו מיד בסיום הטקס.

אולם כאשר היה ארג'ונה בדרכו אל קאילס, ההר של שיווה, ראה טורים בלתי פוסקים של מרכבות עמוסות פרחים ומנחות שזרמו אל ההר. כאשר שאל לאיזה צדיק הם שייכים שאלו אותו העולים לרגל כיצד הוא לא יודע שאלה שייכים לאחיו, בהימה אשר נשאר בבית.

אמנם מבחוץ נראה בהימה כאדם רעבתן וישנוני, אך למעשה היה שרוי בתודעת שירות האלים באופן מנטלי לאורך כל טקס הפוג'ה, לעומת  לארג'ונה שהאמין שהמאמץ, ההשקעה וההקרבה שבעליה לרגל או עריכתו הפיסית של הטקס הם העיקר.

מדוע בעצם אני מספר לכם על הגיבור הזה השייך לאפוס של מדינה רחוקה כל כך מכאן? גם על זה הייתי רוצה לענות בסיפור: כאשר הפנדווס סיימו את תקופת גלותם היה עליהם להתחבא ולהיטמע באוכלוסייה כאילו היו אנשים רגילים ולא נסיכים. כל אחד מהם בחר מקצוע וביצע אותו על הצד הטוב ביותר בשירות המלך.

בהימה החזק והגיבור בחר להיות טבח בארמון ולבשל למלך ארוחות מופלאות. לבחירה זו יש משמעות מעניינת. על פי חלק מהפרשנויות, מסמל בהימה את כוח החיים, את האנרגיה, אולם בהיותו הבן של אל הרוח נחשב בהימה גם לזה המיצג את צ'קרת הלב, שהיסוד השולט בה הוא אויר.

הלב המרגיש פועם בו והוא מגיב בצורה אימפולסיבית ורגשית, אך גם  אמיתית וכנה. לדעתי, זו הסיבה שהוא כל כך נמשך גם לאמנות המטבח; מעבר לאהבתו ותשוקתו למזון, נמשך בהימה למקצוע שיאפשר

לו לשרת אנשים בצורה נקיה, פשוטה וכנה. במטבח אין מקום לרמאות ומשחקי רושם לאורך זמן. או שהאוכל טעים, או שלא. אם מגישים אוכל עם השקעה, אהבה והקפדה עם דיוק בפרטים, כל אחד יכול להבחין בזה.

אם אתם חושבים שכל זה די ברור מאליו ופשוט, חישבו על הסיפור שבסוף המהאבהרטה. בסיפור זה מואסים חמשת האחים בעולם ויוצאים למסעם הסופי, כשהיעד הוא גן עדן, מקום מושבו של אינדרה מלך האלים. במהלך הטיפוס על ההר - מלבד האח הגדול יודהישטהירה שמגיע לבדו - נופלים כולם בזה אחר זה ומתים. בהימה הוא האחרון להישאר לצדו של יודהישטהירה לפני שגם הוא נופל, אולם הסיפור, כמו סיפור העלייה לרגל של ארג'ונה, מראה שבהימה היה בדרגה רוחנית לא פחות גבוהה ממנו. בפשטותו הצליח בהימה הטבח להיות נקי וטהור לפחות כמו ארג'ונה שנחשב לטוב באדם.

בטור האחרון סיפרתי על סוואמי שיבננדה, המורה מרישיקש. שתמיד חזר ואמר שכל שואף רוחני צריך לדעת  לבשל. לדעתי יש כאן יותר מאשר פיתוח היכולת לבשל לעצמך את המזון הצמחוני, המזין וה"כשר" אלא היכולת לשרת ולבטא את והאהבה שיש לנו בצורה הפשוטה והבסיסית ביותר.

בישול הוא תרגול רוחני בסיסי ביותר שבימים עברו כל אימא היתה מתמחה בו, אך האם גם אנחנו מסוגלים לזה? המשמעת, החקירה, המדיטציה והידע הנרחב, האינטלקטואלי והמעשי - כולם חשובים, אך האם אנו יודעים לשרת בפשטות ולשמח אנשים בפעולה פשוטה כמו בישול למרות כל הידע הזה ולמרות שאנו מורי יוגה מדופלמים או אנשי עסקים חשובים? האם אנחנו מסוגלים להיות מצוינים כמו ארג'ונה, ועם זאת אנושיים ואמיתיים כמו בהימה?

איתי אפרת הוא מורה ליוגה ושף, מלמד סדנאות בישול צמחוני ב-Spicy Nature.­לדף הפייסבוק

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...