הארת שוליים: כל התירוצים לא להגיע להארה
למה מתוך אלפי אנשים שחייהם סובבים סביב ספרים רוחניים, סדנאות מודעות, פסטיבלים וכל מה שעושה רוח רק מעטים שואפים להגיע להארה? קבלו את מילון התירוצים השלם של סרבני ההארה
גם בעולמנו כיום חיים כמה וכמה אנשים רהוטים המתארים את אותה הארה בפרטי פרטים. ואיך הם מתארים אותה? כראיה בהירה לגמרי של העולם הפנימי, כסופם של ה"סרטים" שבראש, כגילוי של אהבה ושלווה חובקי כל וכהבנה עמוקה של האדם ושל הבריאה. ממש מיליון דולר.
לכאורה, היתה אמורה להיות הארה זו שאיפתם הלוהטת של כל איש ואישה שרק שמעו עליה. כי מי לא רוצה מיליון דולר, ועוד בתוכו? והנה, מתברר שמבין אלה ששמעו עליה רק מעטים מאוד רוצים בה או מחפשים אחריה. כבר יותר מעשור שאני מסתובב בתוך הקהילה הרוחנית הישראלית, פוגש אלפי אנשים שחייהם סובבים סביב ספרים רוחניים, סדנאות מודעות, פסטיבלים וכל מה שעושה רוח, אך רק מעטים מהם, ממש קומץ, רוצים להגיע להארה או אפילו מתעניינים באפשרות.
עבורי, מרגע ששמעתי על דבר קיומה של ההארה, לא היה ספק כלל – זוהי המטרה השווה ביותר, הנאצלת ביותר, הנחשקת ביותר, אליה אוכל לשאוף בחיי אלה. אך כאשר הבטתי ימינה ושמאלה, הבנתי שגישתי זו היא עמדת המיעוט. למה? שאלתי את ידידיי לבושי השרוואל. או יותר נכון – למה לא? ולאט לאט התחלתי לאסוף את התשובות. אז הנה הן לפניכם, מילון תירוצי סרבני ההארה השלם:
טענה זו תמיד היתה בעיני התמוהה ביותר. תמוהה כל כך שלא יכולתי שלא לחשוד שהרוחניק העומד מולי לוקה בשכלו ברמה האורגנית. כאמור, הדיווחים על ההארה קיימים, ובשפע. המורים המספרים על הארתם עושים
נראה שמכל סיבותיהם של סרבני ההארה, סיבה זו היא הנפוצה ביותר. שמעתי אותה כבר בעשרות גרסאות. "המרחק ביני ובין הארה גדול מדי", "אני שרוטה מדי", "לעולם לא אוכל להגיע לרמה של בודהה", ועוד ועוד ואריאציות, שנראה שכולן ביטוי למחשבה אחת: מחשבת הקטנות.
"אני לא שווה" או "אני לא טוב כמו שאני", כפי שגילו כבר כמה פסיכולוגים, הן אמונות בסיסיות שרובנו רוכשים בגיל רך מאד, על רקע העיוורון החלקי או המלא של הורינו לרגשותינו ולהווייתנו העמוקה, ולנוכח השוק שאנו חוטפים מהחברה האנושית המטורפת אליה נולדנו.
נדמה לי שמחשבות מסוג זה הן גם המקור העמוק של רגשי הנחיתות אל מול ההארה. "אני קטן מדי מכדי לזכות בהארה הגדולה" זוהי, בסופו של דבר האמונה המייאשת הגודעת את האפשרות לחיפוש רוחני אצל רבים.
אמונה זו אינה רק הנפוצה ביותר אלא גם העצובה ביותר. היא עצובה משום שהיא מעגלית. "אני קטן, עלוב, חסר יכולת ולא שווה" היא אשליה הנוצרת על ידי מחשבה. ההארה היא האפשרות היחידה לניפוץ אשליה זו, אך ניפוץ זה לעולם לא יתרחש, כי המאמין לא ייצא לדרך אל ההארה לעולם.
טענה זו אינה פופולרית כמו קודמתה, אך היא עדיין נפוצה במקומותינו ותמיד היתה בעיני מוזרה. הרוחניקית הטוענת אותה חושבת שיש סדרה של "מחירים" לחופש הפנימי, כגון ויתור על זוגיות, נישואים או ילדים, ויתור על קריירה ונוחות או ביטחון כלכלי וגם ויתור על החמימות שבהשתייכות חברתית ללאום או דת ובהחזקת ערכים קולקטיביים מסוימים.
הטענה מוזרה מפני שה"מחירון" שבה אינו מעודכן. הארה אין פירושה ויתור על אורח חיים מסוים או ויתור על חופש כלשהו. ההיפך הוא הנכון – היא ויתור על כבלים ומלכודות ורכישתו של חופש מוחלט. ועם זאת, כנראה שאין מדובר כאן באמת במחירים שצוינו. הרוחניקית חשה על מה תצטרך לוותר כאן באמת – לא על נישואים וילדים אלא על הרעיון שהאושר והאהבה יבואו מהם, מבחוץ. לא על קריירה וביטחון אלא על האשליה שהם מספקים מפני החרדה הקיומית העזה שבפנים – חרדת ההזדקנות, ההחמצה והמוות.
המחיר, אם כן, לא ישולם בסגנון החיים אלא בתוך הראש והוא מורכב כולו ממחשבות שקריות, מלחיצות וממיתות שאיננו מוכנים לוותר עליהן. ממש כמו אסיר שגילה מנהרה לבריחה מכלאו, אך אינו מוכן לוותר על המיטה הנוחה בתאו, האוכל המוכר והטיולים המרעננים בחצר הכלא, כך דוחה בנימוס הגיוני הלקוח הרוחני את ההארה בגלל "מחירה".
הבחירה שלא לשאוף להארה קשורה תמיד לילדותיות. מדובר תמיד בהיצמדות עיקשת לצורך ילדותי או כאב ראשוני, ובגידה בקול העמוק יותר בתוכנו, הבוגר והאלוהי, הקורא אל אותנטיות, כנות בלתי מתפשרת ולקיחת אחריות אמיתית על עצמנו. אך מכל התירוצים ההמתנה לחסד היא אינפנטיליות של ממש.
כאשר ילד מאמין ללא כל ספק בכוח קסום שישפיע על חייו מבחוץ וללא כל קשר לפעולה מצדו, יגידו הפסיכולוגים שהוא נמצא בשלב ההתפתחות הקוגניטיבי של "חשיבה מאגית". אמנם, מורים רוחניים רבים דיברו על אלמנט של "חסד" בלתי נשלט הנדרש להתעוררות, אך כאשר השומע אותם עושה שימוש בעדויות אלה כתירוץ לפאסיביות רוחנית מוחלטת, "המתנה לגודו", הוא למעשה בוחר להאמין (ולא לדעת), ממש כמו תינוק, שהכוח כולו נמצא מחוצה לו.
עד כה כיסינו את העיוורון, את הטפשות ואת הילדותיות. והנה הגענו אל היהירות. רוחניים רבים מספור שחיפשו פעם את ההארה בלהט מסתובבים כיום לא מוארים בעליל, ועם זאת חבוי בכיסם פתק קטן ובו רשום "היתה לי חוויית הארה" או "הבנתי בדיוק מה זה, ועכשיו אני רק צריך להגיע (או לחזור) לשם".
ומדוע מדובר ביהירות ולא בסתם טעות? היהירות היא בחוסר ההודאה בכך שיש חלק שאינו ידוע. חלק בפאזל שלא הושלם, שנשאר באפלה. היהירות היא בלקיחת בעלות על התבונה, האהבה והחופש, כאשר הארה למעשה מתקיימת כאשר התבונה, האהבה והחופש לוקחים בעלות עליך.
מבין כל הסיבות המשאירות אדם באומללותו, נסיים בטיעון השמח ביותר. מי שטוב לו ושמח כף ימחא, ולא יבזבז את כוחותיו על הארה ודברים מיותרים כגון אלה. כן, שמעתי כבר היטב – כל ההנאה היא מההליכה בדרך, החיפוש עצמו הוא המטרה, הזוגיות המינית היא שדה ההתפתחות המופלא והרגשות הכואבים והסבל הם הלחלוחית האמיתית של החיים.
עוד ועוד סיבות שלא לומר את האמת העמוקה הידועה בתוכנו, ושבה בגדנו כבר מזמן, האמת על הניתוק הפנימי שלנו, הבדידות, הבלבול וסבלנו העמוק. "טוב לי כמו שאני" - טענה זו אין לי כל יכולת להפריך. אבל רגע, אם כל כך טוב לך ככה, מדוע סיימת זה עתה לקרוא אלף מילים על הארה?
מפגשים עם קאביו מתקיימים בכל יום שלישי בערב בתל אביב. פרטים באתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם