לגעת ביופי: למצוא את האור בתוך הכאוס
כשמתעוררים בכל רגע מחדש למה שבאמת קורה עכשיו יוצאים מההבל של המרדף אחר העתיד שלא הגיע ומההתרפקות על העבר שכבר נגמר ופועלים מתוך הנקודה הקטנה עד כדי אינסוף – העכשווי
אחד הדברים שאני הכי שונא בחיים זה ללכת לעשות טסט לאוטו. במוסך יכולים לעשות את זה בשבילי עבור סכום סמלי, אבל היום הם לא יכולים אז אני צריך לנסוע בעצמי. אשתי התנדבה להצטרף, דבר נחמד בפני עצמו, אבל כל שיגורתי בא לי - נכשלנו בטסט.
מסתבר שיש בעיה קטנה שהמוסך לא חיזק איזה בורג או מכסה של משהו במשאבת ברקס. תאמינו לי, לצערי או לשמחתי אני לא יודע בכלל על מה הם מדברים שם בטסט. איזו משאבה? איזה חלק חסר? זאת באמת בעיה בטיחותית? נכון שהחליפו לי ברקסים, אבל זה היה לפני כמה חודשים. אין עם מי לדבר. בסוף החלטתי שלחזור למוסך המוכר יקח יותר מדי זמן. אז החלטתי לחפש מוסך טויוטה באזור.
אז אני שוב מוצא את עצמי בהמתנה. מחכה באיזה מוסך שאני לא מכיר, אבל שהוא מספיק קרוב לאזור של הטסט כדי שיבדקו מה בדיוק לא סגרו בברקסים. הדרך עוד נראית ארוכה ומפרכת ביני לבין הטסט. מה אני עושה פה בעצם? למה לא דחיתי את זה בעוד יום או לא חשבתי מראש ולא תכננתי את הטסט הזה – למה זה קורה לי שוב?
זה מזכיר לי משהו שדיברתי עליו עם אשתי בדרך לטסט. אנחנו כל הזמן רוצים להצליח. בכל תחום. לצאת מהנקודה הלא מוצלחת, לצאת מתחושת הכישלון ולהצליח. האם זאת המטרה בחיים? האם המטרה היא להצליח בטסט או שהמטרה היא בעצם הדרך? האם העולם הוא מפעל של אנשים או מפעל של חביות??
יש סיפור של רבי נחמן על אנשים שבאו לעבוד במפעל. במפעל הזה היו חביות יין והם היו צריכים למלא אותן. בסוף היום הם היו מגלים שהחביות דולפות וכל היין נשפך החוצה. רבי נחמן מספר שהטיפשים כעסו והלכו הביתה ולא חזרו לעבודה למחרת ואילו החכמים קיבלו את זה ושוב באו לעבודה.
לכאורה זה מאוד מוזר. הרי במקרה הזה הטיפשים צדקו. באמת זה דבר מאוד לא נורמלי, להגיע לעבודה סיזיפית שכזאת - למלא חביות, לראות איך כל היין נשפך
רבי נחמן מגלה לנו את הסוד. זה בכלל לא מפעל לחביות. אם זה היה מפעל לחביות אז באמת זה נורא ואיום שהחביות דולפות. אם זה היה מפעל לחביות הטיפשים היו צודקים במלוא מאת האחוזים. הם באו לעבודה, להצליח במשימה של מילוי החביות וברגע שסיימו את המילוי, החביות התרוקנו מיד. אין לזה תכלית. אין לזה משמעות. ובמילים אחרות, זה מעצבן.
אבל זה בכלל לא מפעל לחביות. זה מפעל לאנשים, מגלה לנו רבי נחמן. החיים שלנו הם לא מפעל לחביות. הם לא מפעל להצלחות חיצוניות. המטרה היא לא רק לעבור את הטסט (למרות שכמובן כדי לנהוג ברכב חייבים לעבור טסט). המטרה היא מה קורה בדרך.
ככה אני יושב פה, חושב על זה ששוב "נשרף לי הבוקר" מול מסך שטוח באזור ההמתנה של מוסך טויוטה ברמלה וכותב את הטור לשבוע הבא. רגע! אולי זה בדיוק מה שאני אמור לעשות עכשיו? אולי מה שקורה לי הוא לא טעות? אולי באמת הכל בהשגחה פרטית? המחשבה הזאת מעודדת אותי לצאת מהתפיסה החיצונית של הספקות. יש פה ממד אחר. ממד של קיום פנימי שלא קשור לנקודה החיצונית.
אה. הם סיימו לטפל באוטו וקוראים לי החוצה. אני צריך להמשיך אחר כך. פתאום אני לא רוצה ללכת. אני רק רוצה להישאר פה - אבל זה לא מפעל לחביות, זה מפעל לאנשים.
בסופו של דבר עברנו את הטסט (ברוך השם). אז חוץ מזה שבפעם הבאה (בלי נדר) אני אמסור את האוטו למוסך כדי שהם ייקחו אותו לטסט במקומי, מה עוד למדנו פה? למדנו על בשרנו שהחיים האמיתיים קורים גם במקומות הכי לא צפויים. שגם אתה מתכנן משהו וחושב שהסדר שקבעת הוא הנכון, הרבה פעמים תקבל "תכנית פעולה" שונה לגמרי באותו היום. סדר יום שבכלל לא ציפית לו ואם תקשיב טוב יותר, בתוך כל הבלגן הזה תמצא הרבה מאוד יופי.
כי כשמתעוררים בכל רגע מחדש למה שבאמת קורה עכשיו בנקודה הנוכחית יוצאים מההבל של המרדף אחרי העתיד שלא הגיע ומההתרפקות על העבר שמזמן כבר נגמר ופועלים מתוך הנקודה הקטנה עד כדי אינסוף – שהיא העכשווי. ואז נזכרים שאנחנו בעצם במפעל, אבל מפעל של אנשים ולא מפעל של חביות.
שבטבע - שבת חווייתית עם רן ובר, 11.11.11. פרטים בדף האירוע בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם