בדרכים: זה לא הגיל, זה התרגול
השבוע האחרון באקוודור הוכיח לאביגיל גרץ עד כמה אנחנו סגורים בתבניות. לפעמים של פחדים, לפעמים של דעות ומחשבות ולפעמים של רשמים ראשונים, לחצים חברתיים ועוד. ככה זה כשמוצ'ילרים בני עשרים בטוחים שאת קשישה
המפגש איתו ועם עוד מטיילים מכל העולם שהתרחש בכפר קסום וקטן, שלפי מדריכי הטיולים מומלץ לשהות בו יום-יומיים ואילו אנחנו נטלנו לעצמנו שבוע של שהייה בו, הזכיר לי את דברי הבודהה בנוגע לדעות הרבות שיש לנו, על עצמנו ועל העולם.
הבודהה אמר שאחד הדברים שאנחנו נאחזים בהם כאילו חיינו תלויים בהם הן הדעות שלנו. ברור שחשוב שיהיו לנו דעות, הרי כך אנחנו מתנהלים בעולם, אבל יותר חשוב זה לשים לב ולזהות שאלו הן רק דעות ולא איזו אמת מוצקה.
דעות הן יציר כפן של התודעה. לפעמים תודעה חברתית, חינוכית וכמובן פרי של נסיבות וחוויות אישיות שאנחנו מפרשים וזה דבר נפלא. אבל זה לא משהו חקוק בסלע ששווה לאבד את החופש שלנו בגללו.
יש לנו דעות על העולם, למשל שקולמבוס גילה את אמריקה. אבל זו הדעה של אנשי המערב, כי הלא יבשת אמריקה היתה קיימת עשרות אלפי שנים והיתה בה תרבות אנושית ויצירה והמקסימום שניתן לומר הוא שבשנים הללו אמריקה התגלתה לקולמבוס. וזה הבדל עצום של פרשנות שיוצרות דעות.
ויש לנו דעות על עצמנו, למשל שאני סובלנית. הבעיה היא שאם אני מתפרצת על משהו או שיפוטית לגבי התנהלות המטיילים הישראלים, למשל אל מול אחד שאמר "אקוודור שוממה" (כמובן כי אין בה ישראלים), אז עולה בי כעס כלפי עצמי על שלא עמדתי בדימוי הסובלני שלי וגם אכזבה מעצמי ובקיצור סבל בעוד אני מנסה להיאחז בדעותיי, לשווא כמובן.
הבודהה מנה ארבעה רעלים מכתימים שמונעים מאתנו להיות ערים וחופשיים ולמעשה מכשילים אותנו בדרך לחופש ולאושר. הראשון הוא ההיאחזות
השני הוא ההיאחזות בקיום שלנו, אבל לא סתם במובן של הישרדות אלא שאנחנו כל הזמן דואגים לגבי העצמי שיצרנו. בין אם זה בקטע מקצועי, חברתי או פיזי - אנחנו משקיעים המון באיזו תדמית או דמות שיצרנו וכל הזמן מרגישים צורך להזין את מי שאנחנו, את מי שאנחנו רוצים להיות, במקום להיות מבסוטים ממי שאנחנו ואיפה שאנחנו ברגע זה.
בן זוגי, שהיה גנן בשנים האחרונות, תמיד הסביר להורים בגן שאין מה ללמד את הילדים בגן לקרוא ולכתוב כי כל הזמן החברה מכינה אותנו לשלב הבא ואז אנחנו כל הזמן רק בהתכוננות ובהיערכות ומפספסים כך את חווית ההווה שלנו. אם אנחנו ילדי גן עלינו להשתעשע בגן ולא להתכונן לשלב הבא ואם בא לנו לטייל אז נטייל ולא משנה באיזה גיל אנחנו.
המכשול השלישי הוא בורות בנוגע לדהרמה. הכוונה היא לא לבורות מבחינת טיפשות אלא במובן של חוסר הבנה לגבי שלושת מאפייני הקיום, כפי שציינתי בטור הקודם, שהם דוּקָהַה אָנִיצ'ה אָנָטָה, או בקיצור לראות את הדברים כפי שהם.
המכשול הרביעי הוא ההיאחזות שיש לנו בדעות ובהשקפות. היאחזות היא מצב תודעתי ויש להפריד בין מצב תודעתי לבין פעולה. כאמור, טוב שיש לנו דעות, אבל אפשר לבצע את אותה פעולה בדיוק, אפילו לאחוז פיזית במישהו, ללא היאחזות בו, כי ההיאחזות התודעתית היא זו שמכאיבה לנו ולא הפעולה.
המורה שלי מיכל כהן הסבירה פעם שפעילות פוליטית נכונה היא חשובה ואין הכוונה שלא יהיו לנו דעות פוליטיות ושעלינו להסתובב כמו זומבים בעולם ללא דעות אלא שפעולה נכונה לא חייבת להיות מתוך כעס או פחד או כזו שמלווה או יוצרת כאב אלא היא יכולה להגיע מתוך חמלה או רצון להשפיע כאשר אנחנו כל הזמן מודעים שהדעות שלנו הן רק דעות!
טוב לראות כמה חופש יש לנו סביבן, כמה אני מאפשרת לדעות אחרות להתקיים במרחב שלי. לראות כמה בנינו את כל מי שאנחנו חושבים על עצמנו בעזרת דעות וכמה זה נראה לנו נורא או בלתי אפשרי לדמיין שנניח לכל מיני דעות שיש לנו ללכת לדרכן. בין אם הן על עצמנו, על העולם או על אחרים.
בלב ההיאחזויות שוכנים בדרך כלל פחדים מסוגים שונים וכמובן לא את כל מה שאנחנו נאחזים בו אנחנו צריכים לפרק, אבל בתור תרגיל זה מאוד מעניין לגלות כמה היאחזויות יש לנו.
השבוע בכפר הקסום מינדו שבאקוודור, שבו תכננו להסתלבט, לנגן, לכתוב ולקרוא ובסוף מצאנו את עצמנו פעילים וחברותיים מאוד, הראה לי עד כמה אנחנו סגורים בתבניות. לפעמים של פחדים, לפעמים של דעות ומחשבות, של רשמים ראשונים, לחצים חברתיים ועוד. אבל ברגעי החסד, כשידעתי שאני נאחזת והצלחתי קצת להרפות, חוויית החופש שהמתינה מעבר לפינה היתה מדהימה. אבל לא תמיד מושלמת.
כשהלכנו לעשות CANOPI, שזה להתעופף בשמיים כמו ציפור המרחפת מעל הג'ונגל (רק שאנחנו בני האדם קשורים לכבלים ממתכת), יכולתי לראות את ההבדל בין היאחזות בפחד לבין הדבר עצמו. באחד המעברים, כשהפחד כבר כמעט התמוסס לו, הציעו לנו לעשות סופר-מן, שזה אומר להיות קשור מהגב ולהניח את הרגליים קשורות למדריך והידיים חופשיות לגמרי. נו, כמו סופרמן.
התלבטתי והתלבטתי ואחרי שכל החבורה הקטנה שלנו (במקרה, שני אנשי חינוך, בחורה צרפתייה ובחור איטלקי) כבר עשתה את זה החלטתי שכן. אני אנשום עמוק ולא אתן לפחד לנהל אותי אלא אקפוץ יחד איתו, משוחררת מההיאחזות בו. באמצע הקפיצה הצלחתי להשתחרר, להפסיק לומר אמאל'ה וליהנות, אבל הפחד התנחל לי בשרירי הירך ונשאר מכווץ כתזכורת למשך כמה ימים.
הבודהה המשיל את ההליכה בדרכו כשחייה כנגד הזרם. אנחנו רגילים לחשוב שזה נגד הזרם החברתי, אבל למעשה זה גם נגד הזרם העצמי שלנו. זה שירשנו או אימצנו מהסובבים אותנו באמצעות דעות. חשוב לא להיתפס למילה "נגד" אלא לראות את זה כהזמנה ליצירת זרם אחר, זרם שהוא בעד.
בעד עצמנו. בעד הסובבים אותנו. בעד זרמי החיים שלפעמים כנגד כל הדעות מזמנים לנו דברים משונים. למשל כמו הצפרדע החומה והמזערית שפגשנו על אם הדרך במינדו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם