ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הזמן נוסע: הרומן שלי עם אמריקה הלטינית

כשאנחנו נותנים לחיים לבקר אותנו עם כל מה שהם מביאים לפתחנו, אנחנו נוכחים. כמו גולש מיומן שנישא על ועם הגלים. באיחור של 15 שנה אביגיל גרץ חותכת לדרום אמריקה

המושג "בין הזמנים" שייך בתודעתנו לעולם הישיבות. השנה מחולקת שם לשלושה סמסטרים הנקראים זמנים; זמן אלול, זמן חורף וזמן קיץ. הזמן שביניהם נקרא "בין הזמנים" ולא חופשה, כי רוצים ליצור שם בתודעה רצף של לימוד גם כשלא יושבים פורמלית אל מול התלמוד וצוללים אל החוכמה היהודית העשירה.

בתחושה שלי, מבלי שנגדיר את זה, אנחנו כל הזמן מצויים בין הזמנים, וכל הזמן, כמאמר השיר, "מחכים שמשהו יקרה". יש זמנים שזה יותר מורגש בהם, כמו לפני תחילת הלימודים או לפני החגים, אבל גם סתם כך במהלך השנה, תמיד יש איזה אירוע באופק שאנחנו מצפים לו או יראים מפניו או גם וגם.

הקיץ הייתי בכמה חתונות והיה נדמה לי שבאלו שהתכוננו אליהן פחות זמן היה יותר שמח וקליל ובעיקר היתה תחושה של נוכחות של החתן והכלה. כי כל הדאגנות והתכנונים שאנחנו מייצרים לקראת אותו אירוע מיוחל, וזה יכול להיות משהו קטנטן כמו בדיקה רפואית או שגרתי כמו ארוחה משפחתית או משהו גדול כמו חתונה ואפילו ענק כמו טיול ארוך לחוץ לארץ, לא משנה מהו הדבר - הציפייה לקראתו וההתכוננות לא מסייעים לנו ברגע האמת ואפילו גורעים מהחוויה שלו.

הרבה אנשים מדווחים על נפילת מתח ועל ריקנות אחרי חתונה או פתיחת תערוכה או מה שזה לא יהיה, ואחת הסיבות לכך היא כמות האנרגיה שהשקענו בלחשוב על אותו הדבר לפני שהתרחש.

כשאנחנו נותנים לחיים לבקר אותנו עם כל מה שהם מביאים לפתחנו ואנחנו מחוברים למה שמתרחש, אנחנו נוכחים. אנחנו לא בין הזמנים, אנחנו עם הזמן עצמו, כמו גולש מיומן שנישא על ועם הגלים.

ישנו סיפור קלאסי על נער שיוצא למסע כדי ללמוד אצל מורה גדול. כשהוא מגיע הוא שואל את המורה "תוך כמה זמן אוכל להיות חכם כמוך?", והמורה משיב "חמש שנים". התלמיד מתאכזב ואומר שזה הרבה מאוד זמן ושואל, "מה אם אעבוד קשה כפליים?". המורה משיב שיידרשו לו עשר שנים. "עשר? זה יותר מדי, ואם אלמד כל היום וכל הלילה?", והמורה עונה, "חמש עשרה שנים".
 

"אני לא מבין", אומר הנער, "בכל פעם שאני מבטיח להתאמץ יותר אתה אומר שיידרש לי יותר זמן. למה?", והמורה אומר, "כי כשעין אחת דרוכה לקראת היעד נשארת רק עין אחת להנחות אותך בדרך".

גם בתרגול אנחנו לעיתים עסוקים יותר מדי בחיפוש אחר תשובות ובהירות, ולעיתים אנחנו לא שמים לב שאנחנו יוצרים הרבה רעש ומאמץ לא נכון בעוד התרגול עצמו כל כך פשוט. פשוט להיות עם הדברים עם שתי העיניים פקוחות ועם לב פתוח.

אנחנו מתרגשים כל כך ממה שנדמה לנו שטוח או סוער מדי, מאמינים לסְפקות ולתרבות שמסביבנו שכל הזמן שולפת סרגלי מדידה, בעוד ההמלצה היא להמשיך כל הזמן, אפילו אם זה מרגיש לפעמים כמו תוכי, פשוט להיות באותנטיות עם החוויה, עם הנשימה, עם מה שישנו.

למחשבות, במיוחד אלו המתכננות, יש המון כוח עלינו. מספיק לעשות מדיטציה עשר דקות כל בוקר כדי לראות את זה. אפילו חמש דקות יספיקו. ככל שמכירים את המתעתעים הפנימיים נהיה לנו יותר קל. בכל סיטואציה אנחנו יכולים להיות עם שפה אחרת של נוכחות, בה אנחנו נותנים לגוף, לנשימה ולחלל שאנחנו נמצאים בו לספר לנו מה מתרחש במקום למוח, הטוחן מחשבות, שלנו.

במקום לדחות את מה שישנו, נניח פקק תנועה או זריקה מפחידה, אנחנו יכולים לפתח הערכה, הוקרת תודה והתיידדות עם מה שהעולם מזמן לנו. לזכור שבכל מקום אנחנו מורים ואנחנו יכולים להניח לשאלה איך אני מגיעה לשם, ולפנות מקום לאיך אני נמצאת או נשארת כאן. איך אני עושה מרחב של 'העולם בעדי' ואני לא צריכה ממנו משהו אלא אני חלק ממנו.

כשהשתחררתי מהצבא ההורים הדאגנים שלי לא רצו שאסע לדרום אמריקה ושיחדו אותי בכרטיס טיסה לארצות הברית כולל טיסות פנימיות לכל הדודים הפזורים שם. אם גם אתם הייתם עובדים בתחנת דלק בציפייה למענק שחרור ואז משמשים כמורה מחליפה לאנגלית, גם אתם כמוני הייתם קופצים על ההצעה.

אחרי שביקרתי בניו-אורלינס, בוסטון, נברסקה, לאס וגאס, ניו-יורק וסאן דייגו, השתקעתי בלוס אנג'לס אצל אחי שהיה שם בשליחות. חיפשתי בנרות איך אוכל להימלט מכל האמריקאיוּת שמסביבי ולטעום קצת אקזוטיקה או בעיקר לעשות משהו שהוא לא שופינג או ארוחות משפחתיות בהן אני מתווכחת עם הדודים שלי שיש בעיר המלאכים שלהם, רוויית האוטוסטרדות, גם אוטובוסים.

איך שהסתבר לי שזוג מכרים של חברה שלי עושים שליחות בגוודלחרה, העיר השנייה בגודלה במקסיקו, אבל עם השם הראשון במזעזעותו שם, לא התביישתי וביקשתי רשות לבקרם לשבועיים. מיד כשנחתתי הרגשתי משהו באוויר. משהו שהזכיר לי את הבית.

כך התחיל הרומן הארוך שלי עם מקסיקו. מדינה שלמרות שיותר ויותר היא נשלטת על ידי כוחות השוק והתרבות של השכנה האמריקאית שלה המנצלת אותה, יש בה זמן אחר. זמן לסיאסטה וזמן למשפחה והשעון שם הוא בגדר המלצה. כשחייתי שם, בהתחלה השתגעתי מהאיחורים של אנשים וכמה שלא הייתי מנסה לאחר בעצמי, תמיד הגעתי ראשונה. המרכז הבודהיסטי היה המקום היחידי שבאופן יחסי הפעילויות שלו התחילו בזמן.

בשלב מסוים החלטתי ללמוד מהמקסיקנים. לא איחרתי, אבל למדתי איך אפשר להמתין אחרת. בעצם לא להמתין אלא איך לחיות אחרת. ג'ק קרואק כתב ב"בטלני הדהרמה" לא לחשוב פשוט לרקוד, כי זה הדבר הכי קל בעולם. יותר קל מהליכה על אדמה ישרה שהיא מונוטונית. בלרקוד אני חושבת שהוא התכוון להיות עם החיים כפי שהם, כי אי אפשר ליפול כשנכנסים לקצב הריקוד.

במקום אחר בספר הוא כותב "יש לי את כל הזמן שבעולם מחיים לחיים לעשות את מה שיש לי לעשות, לעשות את מה שנעשה, לעשות את העשייה הנצחית, מושלם אינסופית מבפנים, למה לבכות, למה לדאוג, מושלם כמו מהות התודעה וכמו התודעה של קליפות של בננה".

כשבאים מתוך קרבה לכל מקום, דבר או בנאדם, זה משפר את איכות החיים שלנו, כלומר את הזמן שלנו. כשלוקחים את החיים כריקוד, כהזדמנות, הם עלולים לקחת אותך בדיוק לאן שרצית להגיע. ב"איחור" של חמש עשרה שנה אני נוסעת לדרום אמריקה. הנה שיר שקיבלתי במתנה מהולך בדרך הדהרמה ואני מעבירה אותו הלאה:

"הלכנו לאורכם של שישה שבילים מקבילים. כל שביל
הוביל לאחר. האמנו כי בסופו של השביל השישי מצפה לנו
דלת שמאחוריה מגש, ארבע כוסות ובקבוק משקה קר או פושר.
כבר בתחילת השביל השני גילינו כי לפנינו שורות שיר המוליך
אותנו שולל. לכן עצרנו, התכופפנו, הרמנו אבן חצץ,
שמנו אותה בפינו, ומצצנו אותה בהנאה"

(שעת בזבוז הזמן/ חזי לסקלי)

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אביגיל גרץ

מחזאית, מורה בישיבה החילונית "בינה" ומתרגלת בעמותת "תובנה"

לכל הטורים של אביגיל גרץ