זהירות, פחדים בדרך: להיפטר מהנוסעים הסמויים
את החששות הרגילים שממלאים את התודעה בטיולים ובכלל אביגיל גרץ ובן הזוג איפסנו בקרקעית התת מודע ויצאו למסע נקי ומשוחרר מפחדים ושאר דאגות בפארק יוסימטי, קליפורניה. הסוף היה דוב
הבעיה היא שההפרדה בין "מה שצריך לדאוג לו" לבין החוויות שנצברות לא לגמרי מדויקת, כי תמיד יש לנו ציפיות נוספות ויש לנו מלא, אבל מלא, פחדים שמצטרפים אתנו לטיול וממלאים את התודעה שלנו.
ראשית קיים הפחד שלא נמצא את המסעדה או את מקום הלינה המתאימים לנו ולתקציב שלנו, ואחריו, הפחד שנתאכזב, שנתעה בדרך, שלא נראה את מה שכולם רואים, שלא נרגיש טוב, שנחמיץ משהו שקורה במקום אחר, שנשמין, שמזג האוויר ישתבש ועוד ועוד פחדים קטנים או גדולים שמלווים את תודעתנו בעוד אנחנו רק רוצים לטייל וליהנות.
בן הזוג שלי שם לב שבמשך הטיול מלווה אותו חשש שבאופן כללי הדברים לא יסתדרו לנו. לא משנה אם זה בגלל דפוסים וניסיונות קודמים בחיים, החששות לא שואלות אותנו אם מותר להצטרף, הן מתלוות כמו נוסע סמוי.
בארצות הברית נהוג לתכנן טיולים מראש ולהזמין מקומות מראש, במיוחד במקומות הפופולריים כמו יוסמטי או הגרנד קניון ובמיוחד כשמדובר בסופי שבוע עמוסים, ואילו אנחנו לא ארגנו כלום, אבל באמת כלום, חוץ משכירת רכב וטיסה חזרה מאריזונה לניו-יורק. כן היתה לנו מפה עם כמה נקודות ציון אליהן רצינו להגיע, אבל זהו. והנה, מה שלא עשינו, וכמה שהגענו מאוחר לאזורי קמפינג עמוסים, הכל הסתדר (אולי חוץ מזה
בן הזוג שלי התחיל לשים לב לטרמפיסט הפחד המעצבן והבין שהוא יכול להסתדר גם בלעדיו. הוא יכול להרשות לעצמו להיות עם התחושה שהכל מתאפשר ולהניח לדאגות. והיה ומשהו לא יסתדר, אז ורק אז הוא יחפש איך לפתור ולסדר את זה.
ההבנה שאין טעם לחיות בפחד בנוסף להבנה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות בתחושת רווחה שהכל יסתדר היא עצומה ומשחררת. אם אתם מתחילים לשמוע "אבל" בראש, כנראה שיש לכם כמה נוסעים סמויים ששולטים בכם. נכון, התחושה שהכל יסתדר לא מבטיחה כמובן שהכל ימשיך להסתדר, אבל לעומק הדברים, חוץ מנזקי גוף שיכולים להביא לאסון, הכל הלוא מסתדר.
ג'ק קורנפילד כתב שבעידן הישן נהגו הקרטוגרפים שציירו את מפת העולם לכתוב במקומות שלא מוכרים להם - כאן יש דרקונים. הם לא חלמו שיש יבשות שלמות מעבר לפחד. אנחנו יכולים להשתמש בכל שער דרקוני כזה כשער כניסה אל עצמנו, אל האמת. מאוד כדאי לנו לראות אילו דרקונים, פחדים או ציפיות אנחנו מציבים כחוסמים את התודעה הערה והחופשית. התודעה שנותנת למה שמופיע מרגע לרגע להיות פשוט כפי שהוא. בין אם הוא "מסתדר" או לא.
הדרקון שלי היה דוב. בפארק הלאומי יוסמטי מספרים לך מרגע הכניסה שיש סכנה של דובים שחורים שחיים שם ומאוהבים באוכל של בני האדם. בכל מקום יש קופסאות מתכת שעלייך לאחסן בהן את האוכל ואת התמרוקים שלך, כי לדובים יש חוש ריח מאוד מפותח והם יעשו הכל, כולל לפרוץ למכוניות, על מנת להגיע לחתיכת מסטיק או למשחת שיניים.
אמרו לנו שאם את פוגשת אותו בטיול או ליד האוהל שלך עלייך להרעיש ולעשות תנועות מפחידות לגרשו. מהרגע ששמעתי על הדובים רציתי בכל מאודי לפגוש אחד. אם הם כל כך זמינים ומסתובבים, ואפילו יש אזורים בכביש שאמורים להאט בהם כי נדרסים שם דובים, למה שלא אפגוש אחד מקרוב? בן הזוג שלי לא פרגן לרצון שלי וממש העדיף שלא נפגוש בשום דוב. ואכן במשך חמישה ימים ביוסמיטי לא ראינו ולא שמענו אף דוב. פעם אחת, מתוך שכחת הדובים, אפילו ישנתי עם תירס לוהט עטוף בנייר כסף בתוך שק השינה שלי (דבר שבאמצע הלילה בן הזוג שלי שיבש כי הוא נזכר בהתרעות), אבל לא דובים ורק יער.
כשנסענו לסאקויה פארק הסמוך ליוסמטי לראות את העצים הכי גדולים בעולם, למרות שהיה שם דיבור על דובים שחורים, לא היתה לי שום ציפייה לפגוש דוב. האמת שעדיין הייתי ממורמרת ממה שהתייחסתי אליו כקונספירציה מפחידה ולא הייתי מוכנה לתת לדובים לקבוע את רמת האושר שלי. הכל עד ששמעתי בחורה צרפתייה מספרת לריינג'רית שלפני שעה היא הלכה במסלול וראתה דובה עם שני ילדיה.
החיישנים שלי נדלקו ולמרות שלא היה לנו זמן לצאת לטיול וגם לא מספיק כוחות או מים תחקרתי את הבחורה על המיקום המדויק ושאלתי שוב ושוב את הריינג'רית על הסיכויים לפגוש שם את הדובה הגדולה. היא חזרה ואמרה שאין שום הבטחה ושמאורע שכזה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן.
יש כל מיני עצות חכמות שאנחנו שומעים, שאנחנו יודעים ואפילו מדקלמים, אבל ברגעי האמת הן פורחות מאתנו ולא יעזור בית דין, אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו מעצמנו מיישמים אותן. כמו שאמר הבודהה, חווית הלמידה שמעוררת טרנספורמציות מתרחשת רק מתוך חוויה אישית.
העצה שלה צלצלה לי כמו דהרמה, אבל התשוקה המעוורת שלי ניצחה ויצאנו לחפש את הדובה. מהר מאוד גיליתי ששכחתי את הכובע ליד אחד העצים הענקיים וגם שהשמש באמת הולכת ושוקעת ושאנחנו מאוד מאוד רחוקים ממקום הלינה הבא שלנו, ובעיקר ראיתי כמה התודעה יכולה להיות מלאה במשהו וחסומה.
החלטתי להניח לפנטזיה הדובית ולהמשיך בדרכי, חופשיה ומאושרת. ההכרה בשלמותם של הדברים כפי שהם, על מה שיש ואין בהם, היא פתיחה אל רגע ההווה ואל הלב שמחובר אליו (בדרך החוצה מהפארק פתאום ראינו בשולי הכביש דוב, אבל באמת שזה לא העיקר).
בקרוב נעזוב את צפון יבשת אמריקה ונעבור לדרומה ואני מאחלת לי ולכולנו לאמץ את הפרפרזה על דברי הריינג'רית. אושר וחופש יכולים להיות בכל מקום ובכל זמן. הנה, תראו את השחרור של גלעד שליט. אנחנו היינו במסע שלנו, מנותקים מחדשות העולם שמונה ימים והקצנו (תרתי משמע) לעולם שבו הוא משוחרר. איזה סוף דוב!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם